לאבד אח זו חוויה שאני לא מאחלת לאף אחד. לאבד שניים זה מטלטל את הנפש ואת כל מה שחשבת שאתה מכיר בעולם הזה. הראשונה הייתה ג'ולי, אחותי היקרה שנפטרה לפני 16 שנים בעקבות פגיעה בילדות שצילקה את נפשה, מלחמה בה אין מנצחים. לפני שנה וחצי, נפרדתי בצער עצום מאחי הקטן והאהוב מיכאל שנלחם במשך שמונה שנים כצמח, בעקבות תאונת דרכים שעבר כשהיה רק בן 24.
הרגשתי שהגוף שלי בגד בי, שאני לא מסוגלת לטפל בילדים שלי ובבית שלי. המצב הקשה הזה השפיע על כל חיי היום יום שלי ושל בני הבית. הרגשתי כישלון כאמא וכאישה. הילדים היו קורבנות לא פחות. הם לא הבינו מה קורה לאמא שלהם שביום בהיר אחד הפכה מאמא לביאה לאחת שרק בוכה ולא מסוגלת לקום מהמיטה.
בחרתי באפשרות השנייה והמאתגרת. עם הכדורים הפסקתי כי לא הייתי מסוגלת לחשוב שאצטרך כל חיי להיות תלויה בהם. היה לי ברור שאני לא נותנת לפיברומיאלגיה לנצח אותי. הכי חשוב היה לי להראות לעצמי ולילדים שלי ולמשפחתי שאני לא מוותרת, גם לא מול היגון ומול המחלה. אני נלחמת על החיים שלי. הבנתי שהחיים מובילים אותנו לכמה כיוונים אבל הבחירה היא רק בידיים שלנו כיצד לנווט אותם.
פתאום התחלתי לחייך שוב. כמו אז. כמו סוניה של פעם. עם החיוך, גם עלה הרצון לחיות והפעם הוא היה חזק מתמיד. הצבתי לעצמי יעד שאחזור גופנית ופיזית להיות החזקה שהייתי לפני הפיברומיאלגיה. זה נעים לכתוב את זה אבל המסע לא היה פשוט. גם היום יש עדיין רגעים באימון שיותר קשה לי בהם, אבל יחד עם המאמנות אני עושה תרגילים חלופיים שמתאימים לי. אם צריך אני מורידה טיפה הילוך ושוב חוזרת לעצמי.
הגוף אט אט החל לחזור לעצמו והנפש המריאה אל על, הייתי כל כך גאה בעצמי שהייתי מסוגלת לעשות זאת שעדיין עושה זאת. זה חיזק אותי הרבה מעבר לירידה במשקל והחיטוב שהרווחתי, זה גרם לי לחזור להאמין ביכולות שבי ושאני מסוגלת להגשים את כל חלומותיי. החוזק הגדול שחשתי בדרכי במסגרת הזאת גרם לי להבין שאת השליחות של חיי אני חייבת ליישם. חזרתי למסע חיי שאותו התחלתי לפני 12 שנים בהקמת "בית אמיתי" לנערות בסיכון, רק שהפעם התחלתי להרצות בעמותת על"ם ובפני נשים ונערות על סיפור חיי ועל הרצון לחיות, לחיות טוב, בשלום, עם כל מה שאנחנו חוות. היום, שנה וארבעה חודשים מאז שתפסתי את עצמי בידיים, אני גאה לומר שהצלחתי.
*סוניה ביתשו היא מרצה ומנטורית להעצמה נשית