מה סוד קסמו של פורים? נשף המסכות הזה אינו המצאה יהודית. הרי ביהדות המסכה היא אחד מסמלי התרבות האלילית. עגל הזהב קרוי "עגל מסכה", והשימוש במילה בעברית החדשה במשמעות הדיוקן המתחפש נעשתה בהשפעת מילים לועזיות כדוגמת masque האנגלו-צרפתית. נראה שיש כאן פשרה יהודית. יהודים הם בני אדם, ולבני האדם יש צורך לשבור את דפוס השיגרה, את הפרצופים המוכרים ואת הדכדוך של הזמן החולף, וללבוש מסכות.
לפורים יש סגולה נוספת. מול חג הפסח המשפחתי הנעשה בתוך הבית, פורים הוא חג המרחב הציבורי. הוא מתרחש ברחובות, באולמות, בחצרות בתי הספר. ביציאה הזו, מלווה בתחפושת המגלה ומסווה גם יחד, יש שחרור רגעי מכבלי המסורת והמשפחה, ויש גם חובת שתייה כדת. זהו אמנם חג יהודי, אבל הוא גם שסתום רגעי מהגורל היהודי.
לצד אלה השאיר לנו הטקסט המכונן של החג, מגילת אסתר, אוצר לשוני. המגילה מכילה לא מעט מטבעות לשון ששרדו את אלפי השנים והפכו חלק מהשפה העכשווית. ולהלן משלוח מנות לשוני, באדיבות אסתר המלכה:
אֵין אונס. על "אין אונס" מהצירוף הידוע "והשתייה כדת, אין אונס" נתלו תילי תילים של פרשנויות. על פי התלמוד הכוונה היא שכל אחד ישתה "כדת כל אומה ואומה", כלומר, הרוסים ישתו וודקה והיפנים סאקי. למילה 'אונס' בעברית קדומה ובארמית שני פירושים. האחד הוא עושק, עוול וגזל ועל כן "אין אונס" הוא מי שאינו מונע יין ממי שרוצה לשתות. השנייה פירושה כפייה, והיא התגלגלה עד היום. מגילת אסתר נכתבה בתקופה שבה התקיימו שני הפירושים.
את הנעשה אין להשיב. הביטוי הנפוץ הזה הוא תרכובת מודרנית של מגילת אסתר והתלמוד. במגילה נכתב: "נחתום בטבעת המלך אין להשיב". בתלמוד: "כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה", וכאן בראש השנה עסקינן.
ויתאפק המן. זה המקום לחדש את בדיחת הקרש של שנות החמישים. איך יודעים שבתנ"ך היו בתי שימוש? שנאמר, ויתאפק המן. אבן עזרא מסביר שלהמן היה רקע משכנע יותר להתאפקות: "שלא גילה סודו לאדם עד בואו אל ביתו".
אחת דתו למות. "דת" היא מילה פרסית עתיקה, ופירושה חוק, וזה גם פירושה בתנ"ך, בעיקר במגילת אסתר. המקור הוא 'דאתא, "מה שניתן". המילה שבה אלינו בדלת האחורית בעולם המידע, שבו אנחנו זקוקים לדאטא, נתונים. הפירוש החדש של "דת" כמערכת אמונות מופיע בתלמוד.
ככתבו וכלשונו. הביטוי "ככתבם וכלשונם" מופיע במגילה. בעברית החדשה פירוש הביטוי ברור: מבצעים הוראה כפי שנכתבה, בלי לסטות ממנה. הסיפור ההיסטורי מחזיר אותנו לדואר של פעם. אחשוורוש, מנהיג של מעצמת על, לא ידע קרוא וכתוב. את הפקודות וההוראות היה מכתיב בפרסית. הם נכתבו בשפה השוררת באזור, הארמית, ובכל מקום אליו הגיעו הפקודות הם תורגמו מארמית לשפת בני המקום, "ככתבם וכלשונם".
מגדול ועד קטן. במגילת אסתר אין מדובר בגילאים (מזקן ועד צעיר), אלא בהיררכיה. סדר הישיבה בחצר המלך היה לפי חשיבות היושבים. החשובים ביותר, הפרתמים, ישבו בשורה הראשונה, ומכאן גם השם: פְרַתַמַה בפרסית העתיקה הוא 'הראשון ביותר'. סדר הישיבה הזה הועתק גם לבתי המדרש בבבל.
אתמול ארגון יוצאי מרכז אירופה ערך אירוע רב דורי פורימי בהשתתפותם של "מטושקה פנדמיק" וד"ר רוביק רוזנטל, סופר וחוקר שפה, צאצא למורשת יקית מפוארת.