"השתררה שתיקה, והבנתי שבזה הרגע מיצינו את האטרקציות"

ההורות מלאה בפעמים ראשונות. הפעם הראשונה שהוא הולך; הפעם הראשונה שהוא אומר מילה (וכן אני מחשיבה גיגי כמילה); הפעם הראשונה שהוא הולך לגן ונפרד ממך לחווייה שהיא לגמרי פרטית שלו. השבוע, על ספסל רותח משמש מול בובת ממותה ענקית, בעלי נטל את ידי בידו ולחש לי ברוך: "רחלי, זו הפעם הראשונה שמרמים אותנו באטרקציה מחורבנת במחיר מופקע רק כי אנחנו מחפשים מה לעשות עם הילד באוגוסט". הסתכלתי עליו, ואז עליי, ואז על רפרף התינוק שליקק עמוד של שמשייה, ואז זה היכה בי: אכן, סוף סוף אנחנו הורים ישראלים כמו כולם, שדופקים אותם בחלטורות אוגוסט מפגרות ואז הם מקטרים על זה בטור בעיתון. אנחנו רענן שקד.

 הייתי כל כך נאיבית בהתחלה. "פארק הדינוזאורים מגיע לגני יהושע!" צהלו הכותרות במדורי התיירות, "35 דינוזאורים ענקיים ומסלול גשרים מטורף! מתחם מתנפחים! אין-ספור אטרקציות! חוויה מטורפת!" וכמובן צמד המילים המבטיח - "ועוד ועוד!".

רפרף מת על דינוזאורים, אנחנו לא ממש יודעים מה לעשות איתו בבית, ו"אין-ספור אטרקציות" נשמע די הרבה. נכון שחם בחוץ, אבל זה גני יהושע, פארק שופע צל עצים ומקורות מים קרירים. נטייל בשבילים הירוקים של הפארק ונביט בדינוזאורים, רפרף יתגלגל בדשא וילקק שמשיות ואת הסיור הנעים בחיק הטבע נקנח במסלול גשרים מטורף, קצת מתנפחים וגלידה. מושלם.

 "130 שקל כרטיס אחד?!" נחנקתי. כנראה יש שם וואחד "ועוד ועוד". מזל שיש מבצע של ישראכרט, הנה הצעד הראשון בחניכה להורות אוגוסט, ללקט מבצעים של כרטיסי אשראי. תיכף אני אשב עם חוברת ואזמין לעצמי חגורת בטן מהפכנית ב-200 נקודות פלוס עט מתנה. קניתי כרטיסים, בדקתי באתר הפארק איפה זה בדיוק כדי שלא נתברבר עם העגלה ויצאנו שלושתנו לחוויה המטורפת שלנו.

 ירדנו מהאוטובוס בדיוק בנקודה שסומנה על המפה באתר הפארק. שמש עד האופק בלי טיפת צל ומגרש ריק. "איפה הדינוזאורים", אמרתי לאריאל. "ידעתי שתדפקי אותנו עם ההוראות הגעה", הוא נאנח. "אני עשיתי הכול נכון!" התרגזתי, "לפי האתר של פארק הדינוזאורים אנחנו עומדים עכשיו ממש בתוך פארק הדינוזאורים!" "אז למה אנחנו לא בפארק הדינוזאורים!" הוא צעק בחזרה. נשמתי עמוק. אסור לנו לריב. זה בדיוק מה שפארק הדינוזאורים רוצה שנעשה. לסכסך בינינו. "בוא אחריי", אמרתי בסמכותיות ודחפתי את העגלה כשבתוכה רפרף רכון להוט לפנים וממלמל מנומנם "זאורים".

 הלכנו והלכנו. הנקודה על המפה באתר הלכה והתרחקה, השמש בישלה לנו את העורף ברוטב זיעה חמוץ. "אני לא רואה הרבה עצים באזור", לחשתי בספקנות. הרי הדינוזאורים אמורים להיות פזורים על פני הפארק שטוף הצמחיה והצל, ואנחנו עדיין על שממת האספלט הלוהטת של כביש רוקח. "זאורים", עודד אותי קול מלא אמון מתוך העגלה. "הנה זה", אמר אריאל.

 זוכרים את הרגע בפארק היורה, שהם רואים לראשונה את חיזיון הדינוזאורים המפעים שלפניהם ועוצרים את נשימתם בהשתאות מלאת יראה? אז בדיוק ככה, רק הפוך. גדר ברזל של אירועים הקיפה אזור לא גדול במיוחד בשממה המדברית שלפנינו, עטופה בכרזות פרסומת מברזנט. כשנכנסנו נפרש בפנינו מרבד צהוב של דשא מת, מטולא בכתמי חול פה ושם. לא היה אפילו שיח אחד במתחם, הירוק היחיד בהק מעציצי הפלסטיק שהוטלו פה ושם להשלמת האווירה ה"פרה היסטורית". המקום נראה כמעט ריק, מולנו זחל זוג הורים תשושים שניסו לעניין תינוקת צורחת בפסל דינוזאור שהזיז קצת את הזנב. האוויר עמד, השמש קפחה, ובשום מקום לא היה צל.

 "זאור", אמר רפרף והצביע על איזה משהוזאורוס מפלסטיק שבהה בו מאחורי גדר. "כן, זאור", אמרתי לו. השתררה שתיקה, והבנתי שבזה הרגע מיצינו את האטרקציות. ראית זאור אחד, ראית את כולם, נו אופנס אלוהים. רפרף הביט בי בציפייה לבאות. "אמור להיות בכיוון הזה מתחם מיוחד לקטנטנים", ניחם אותי אריאל, אז שחינו בענן האדים שהוא חיינו לעבר המתחם. הוא, לפחות, היה מוצל.

 במתחם הקטנטנים היו פזורים כמה שולחנות ועליהם בלגן שאריות פליימוביל שאי אפשר לבנות מהם שום דבר, דף צביעה אחד ושני טושים. על הפוף הירוק נמנם טינאייג'ר משועמם עם חולצת "צוות". רפרף הרים טוש אחד, הסתכל על חצי חתיכת חלון כחולה ששכבה בדשא ובזה הסתיימה החוויה במתחם הקטנטנים המיוחד. מה עכשיו.

 "מסלול הגשרים המטורף" התגלה כשני גשרים פשוטים שנמתחו באמצע הפארק מכלום לכלום, שלא הובילו לשום מקום ושלאף ילד בסביבה לא היה חשק לעלות עליהם. גם במסלולים של הדינוזאורים לא היה מי יודע מה טראפיק, הם היו כל כך חמים ופשוט לא שווים את זה. רוב המבקרים היו סרוחים על ספסלים, זגוגי עיניים ונוצצים מזיעה, מחכים שיקרה משהו, מחכים שהחיים יתחילו, שההרפתקה המטורפת תתחיל. הממותה המכנית הרימה והורידה את החדק. יותר מזה היא לא יכלה לעשות למעננו.

 רוב הילדים, בלית ברירה, התקבצו באיזור המתנפחים. יש צל יחסית, ולקפוץ זה תמיד נחמד, בניגוד ללהסתכל על "שלד הדינוזאור הגדול בעולם!" ולעשות את עצמך מתפעל כדי לא לאכזב את אבא. תמיד אפשר לסמוך על מתנפחים שלפחות יחזירו חלק מהתמורה ששילמנו. "רפרף, רוצה לקפוץ על המתנפח?" שאלתי. "לא", הוא ענה. "רוצה לקפוץ במקום?" שאלתי. "כן", הוא אמר.

 אז הוא קפץ במקום. 130 שקל בשביל לקפוץ במקום, יכולנו לעשות את זה גם בחדר פחים. בזמן שהוא קפץ הסתכלתי סביבי, המרחב המדברי הנוצץ מחום וריק מאטרקציות, גדרות הברזל המקיפות, האנשים המיואשים, זה נראה כמו מחנה שבויים בגואנטנמו. מרחוק ראיתי הורים שפופים מושכים אחריהם ילדים שפופים, מורחים את הזמן, מתעקשים לא לחזור הביתה כי כבר קנינו כרטיס וחבל על הכסף, אז יאללה קובי תצלם את הילד עם הדינוזאור, נו שון תחייך. והילד לא נהנה, וההורים לא נהנים, אבל ככה זה אוגוסט, והיה מבצע בישראכרט, ובכלל מי מצפה שפארק ישראלי אשכרה ימלא את ההבטחות בקומוניקט.

"אפשר קרפ שוקולד?" שאלתי בדוכן הקרפים במזנון. "אי אפשר, האיש של הקרפים הלך", אמר המוכר. ברור, למה שיהיו קרפים בדוכן הקרפים, מה חשבתי לעצמי, כאילו שירשו לי להמתיק את הסיוט הזה באיזה בצק מנחם בפארק האכזבות הפרה-היסטוריות. "אני חייב מזגן לפני שאני מתעלף", דיווח אריאל.

התברר שהמזגן היחיד בכל הפארק, האזור היחיד שבו את לא מרגישה קרובה לאיבוד ההכרה, זה חנות המזכרות. "זה גאוני", אמרתי לאריאל כשנכנסנו, "ככה כולם חייבים להיכנס ולקנות משהו רק כדי לייבש לרגע את בריכת הזיעה על הגב".

החנות ממותגת כחנות דינוזאורים אבל 90 אחוז שם זה שיט מסחרי גנרי של מיקי מאוס וחדי קרן מפאייטים, סחורה ממקסטוק במחיר של סות'ביס. רפרף הושיט יד לבובת דינוזאור בינונית מבד. אולי נקנה לו אותה. הוא מת על דינוזאורים, וכבר הגענו עד כאן, אולי עוד ייצא משהו מהיום הזה. "כמה עולה הבובה", שאלתי את המוכר והוא ענה "500 שקל". ירד לי מסך שחור על הפרצוף, עמדתי לצרוח, איך אתם לא מתביישים, גררתם אותנו לפה בהבטחות שווא, לא פרסמתם את המפה הנכונה, לא הכנתם לי קרפ ועכשיו אתם מנצלים אותנו ככה רק כי חיפשנו מזגן. ואז אריאל הניח עליי יד, והבנתי שזהו, אנחנו סוף סוף הורים ישראלים, המעגל נשלם, נדפקנו ולמדנו לקח וכנראה בכל זאת נמשיך להידפק. "זאור", אמר רפרף והצביע על גוש ה-500 שקל. כן רפרף. זאור.