יומני היקר,

שבוע 28,
הבדיקות שייכות להיסטוריה, ההיסטריה שככה, והקטנצ'יק מגלה סימנים של דבקות אחראית במשימה. "אתה רציני?, אתה באמת מתכוון לעשות את זה?", אני מבררת בדאגה כשהוא דוחף חצי טוסיק או משהו אחר למעלה, מה שמביא את הצד הימני של הבטן לכדי עיוות מוזר. אבל קשה לשמוע מה הוא עונה כשהפה שלו מלא במי שפיר.
וככל שהבטן יוצאת החוצה, המוזות הולכות ונחנקות מתחתיה. אז בתווך שבין השאננות החדשה והחרדה לזמנים המתקרבים, כמו פנסיונר משועמם מדי שעוד לא הגיע זמנו לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו, אני שואבת השראה מכמה רגעים קטנים ולא פורמליים בכלל של חמימות הריונית.

אין תמונה
שייך להיסטוריה? ימים יגידו. מירי גריי מדגמנת הריון מתקדם


התזמון המוזר – שעתיים אחרי שנודע לי על ההיריון, זימן לי הגורל טוויסט מוזר, כשהייתי צריכה במועד שנקבע עוד מראש להשגיח לחצי שעה על הפיצית של חברה בקניון. כשמיליון מחשבות מתרוצצות בראש, והידיים עדיין רועדות, בחרתי את הפינה המבודדת ביותר שמצאתי, עשיתי סיבובים ריתמיים, והתחננתי שלא תתחיל לבכות, לא היום. היא לא הקשיבה. היא הפילה את המוצץ מהפה, והדפה את הבובה האהובה, ובכתה כשהרמתי אותה, ובכתה כשנתתי לה בקבוק, ובכתה כשהורדתי אותה וחשבתי שאין בי אימהות בכלל, ומרוב פאניקה כווננתי את העגלה למצב ישיבה, ורציתי לשבת שם בעצמי, ולהכניס את האצבע לפה, ומזל שבדיוק אמא שלה הגיעה בריצה.

תסמונת ההריונית המאוהבת – שבועיים אחרי ההתעברות התנהגתי כמו נערה מאוהבת שהולכת בשדה בין גידולי התירס, רוצה לספר לכל העולם, אבל מוכרחה לשתוק. פול מקרתני הגיע לארץ, ת' מגן עליי במתחם מהמוני הצופים הנמליים כמו קווין קוסטנר על ויטני יוסטון ב'שומר הראש', ואני רוצה ללחוש למאבטח בכניסה – "אין לי נשק, אבל אני בהריון", ללחוש לבחור של הנקניקיות – "תן לי מים מינרלים, אני בהריון", ללחוש לפול – "היי ג'וד, א-נ-י ב-ה-ר-י-ו-ן". שכבתי לצד אמא שלי על שמיכות על הדשא, והבטנו בזיקוקים למעלה ברגע של אושר מזוקק.
זיקוקים- היי ג'וד, אני בהריון (צילום: istockphoto)
peace and love .הופעה של מקרתני בישראל|צילום: istockphoto


פורנוגרפיה לידתית מערערת - בעוד ת' צופה בסלון בסרטי מתיחות של יהודה ברקן, התחלתי אני לפתוח את  בוקר שבת בסרטי סנאף, ובמיוחד בסדרה אוסטרלית נועזת על לידות בית - אימהות גדולות וערומות בתוך גיגיות, נאנקות ברגעים אינטימיים, שוחות בליטרים של נוזלים ודם, ומחרבנות בסוף תינוק רטוב וחלקלק. חשיפה לא מרוככת וטראומטית מדי לטירונית כמוני, כזו שמעוררת בהלה, אבל לא מאפשרת להתנתק. לא ידעתי.
בשום מקום לא היה כתוב: מוגבל לצפייה מגיל הריון שלושים שבועות. התרגלתי. בהמשך כבר אכלתי את כל ארוחת הבוקר שלי מול המרקע.

כבר לא נערת רוק – ברגע של ייאוש ממלתחה זקנה, קניתי בחודש חמישי טי-שירט מידה אקסטרה סמול של 'The who' כדי להזכיר לעצמי מי אני. אבל כשמדדתי בבית, משהו היה מאוד לא בסדר בתמונה. ת' הציץ מאחורי הדלת והתפקע מצחוק. היא הייתה צמודה לציצי שהספיק לגדול, ובינה לבין הבליטה התהוותה שקערורית רצינית. לא רציתי להחזיר אותה לחנות. היא שוגרה נכלמת לאפסון יחד עם הסקיני, אבל נראה לי שאפילו היא כבר הבינה שלא בטוח שאי פעם תצליח להתברג בחזרה לערימה.

 כבד את הריוניותיך - איך בשלב כה מתקדם כבר התחלתי לתהות – איפה כל האנשים שאמורים לשאול אותי באיזה חודש אני, איפה אלה ששמים יד על הבטן בלי לשאול, מי אלה שאמורים להציע לי לשבת. וכשכבר כמעט התפתיתי לעלות על האוטובוס כדי לבדוק אם יפנו לי מקום, קיבלתי את ההכרה שמגיעה לי – בעודי יורדת במדרגות המרפסת במסיבה, הושטו לעברי לא אחד, אלא שלושה זוגות ידיים. תודה, תודה ותודה.

 האנטומיה של גריי - כיוון שת' נגעל לאחרונה מאיזו בלוגרית שכתבה על המחדלים האסתטיים של ההיריון שלה – מתעצלת לצחצח שיניים, פקעו לה ורידים בציצי וברחו לה גזים מהמעיים (אהממ, נשמע לי מוכר), הנושא הזה הפך לטאבו מוחלט. אבל עדיין נותרה סוגיה אחת שיש לברר. זה הפופיק, שעשה פליק-פלאק לאחור כמו מתעמלת רומניה. מה הדיל שלו, מי דחף אותו בזדוניות החוצה, ואיך הופכים אותו בחזרה, אני רוצה לשאול את כותבת הטור, אבל היא בטח עסוקה בבעיות פופיק משלה.

שבוע 28- של מי הפופיק הזה? (צילום: doram, Istock)
מחשבות על פופיק|צילום: doram, Istock
 
המיסטיקנים לטובתי - איך זה שהמורה ליוגה-הריון, אישה עמוקה, רצינית ומסתורית, שלא מכירה אותי בכלל, סיפרה לי שחלמה שאני יולדת, שזה קורה לה לפעמים, חלומות על התלמידות, ושזו הייתה חוויה חיובית ומעודדת עבורה. ועבורי? שכחתי לשאול.

רוצים לקרוא פרקים נוספים של יומן הריון? כנסו