גבר ואישה מרוחקים - הטלנובלה שלי (צילום: David Cerven, Istock)
אני פה בגלל אשתי|צילום: David Cerven, Istock

מעשה בגבר יפה תואר, שלא יודע שהוא יפה תואר. הוא מביט במראה, ולא רואה שם טיפה אחת של חן או יופי. הוא מוטרד מהקמטים, מתלונן על הקילוגרמים העודפים, ומצהיר בכל הזדמנות שאין לו כוח לכרס הזאת.
אבל אין לו שום כרס. גם לא קמטים. האמת האובייקטיבית היא שהוא מרשים ואטרקטיבי, וגם הבלייזר יושב עליו בול.

אז איך קורה שגבר שנראה ככה, סובל מדימוי עצמי כה נמוך? מה פשר ההלקאה העצמית? כלומר, זה לא שחסרים אנשים יפים בלי טיפת ביטחון עצמי, אבל לפחות מול המראה - מי שנראה טוב בדרך כלל יודע. לגבר הזה אין מושג.
החידה הזו המשיכה לאתגר אותי, עד שנחשפתי לשיחות שלו עם אשתו. הנה דוגמה לדיאלוג במסעדה:

- "אני חייב להוריד במשקל".
- "אתה חייב, אם אתה רוצה אותי בחייך".
- "ואם אני לא אוריד? אם אפילו אשמין עוד יותר?"
- "אז תחזור להיות רווק".

ואז הוא הנהן והיא לקחה שלוק מהיין ואני הבנתי הכל.

העיקר שהאישה מרוצה

אני מדברת על גבר ספציפי מהסדרה "חלומות מפלסטיק", שמשודרת בערוץ הבידור. בכוונה אני לא מציינת כאן את שמו, כי זה לא העיקר; בעיניי הוא קייס סטאדי לכל אותם אנשים שלא מכירים בערכם.
בסדרה, שמתעדת מטופלים שעוברים ניתוחים פלסטיים מוצדקים יותר או פחות, יש מספיק טיפוסים שהמרדף אחרי הלוק המושלם הופך אותם לאומללים; אבל הוא נגע ללבי יותר מכולם, אולי כי הפער בין המראה שלו לבין האופן שבו הוא תופס את עצמו – לא ייאמן ממש.

"אתה נראה מצוין", אומרת לו הפלסטיקאית כשהוא מגיע למרפאה, ובאמת, בגיל 50 הוא צ'ארמר מצודד יותר מהרבה בני 40 שאני מכירה. "מה מפריע לך?", היא שואלת, והוא מיד יורה: "הקמטים במצח". אבל איך קמטים, אם אתה מכור לבוטוקס? הפנים שלך תיכף יותר מתוחות משלי, הלו.

אין לי שום בעיה עם נשים או גברים שמשפצים פה ושם, אבל הוא לא יודע לעצור. "אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה", הוא אומר בשיא הרצינות, ובעיניי מה שבאמת חבל, זה שכל הבוטוקס הזה כבר לא מתקן אצלו שום דבר, רק מקלקל.
גם כי מראה הדראג-קווין הסיליקוני כבר מעט מוגזם, וגם כי יש משהו כל כך חלש ולא גברי בזריקות האלה. קצת כמו לחבוש פאה במקום לשאת בגאון קרחת מבהיקה; בעיניי, סקס-אפיל זה קודם כל לקבל את עצמך, ללכת בראש מורם עם מה שיש לך. הניסיונות לתפור ולהטליא לוק חדש באופן כה גלוי לעין – הם נואשים ומכמירי לב; בדיוק ההפך מגבריות.

אבל אשתו מבסוטה: בסיום כל טיפול היא מביטה בבעלה בשביעות רצון, עד לפעם הבאה. "אני זקן", הוא אומר לה. "בשביל זה יש בוטוקס", היא עונה. "וגם תעשה דיאטה".

אנשים מקטינים זה את זה

אומרים שהכל מתחיל בילדות; אוקיי, אבל היכן זה ממשיך? לפעמים כשאני מסתכלת על זוגות סביבי, במיוחד כאלה עם חתיכת קילומטראז', אני מבינה עד כמה ביטחון ואמונה בעצמך - מתפתחים גם בהתאם למי שבחרנו כבני זוג. המטען שאיתו מגיעים לקשר חשוב ואפילו קריטי, אבל אם אתה חולק את חייך עם אדם שלא מקבל אותך כמו שאתה, מה הסיכויים שתקבל את עצמך?

כשאני רואה פה ושם איך אנשים מקטינים זה את זה למינימום האפשרי, גם אני קצת מתכווצת. אני זוכרת את התהליך: כשהאדם הכי קרוב אלייך מבקר אותך ללא רחמים ומנסה לגמד אותך, את הופכת לקטנה כל כך, עד שאת עלולה לשכוח מה היה גודלך המקורי; את פשוט מצטמצמת מיום ליום, ובסוף אפילו מודה לו על זה שאדם גדול כמוהו מוכן להיות איתך, הקטנה.
יש לי מישהו כזה ברשימת האקסים שלי; היו לו כל מיני תובנות מטרידות בקשר אליי, כמו למשל שכדאי לי ללמוד עבודה סוציאלית כמו אחותו כי "את כותבת בסדר אבל אי אפשר להתפרנס מזה"; אבל מה שבאמת שבר אותי היה כשערב אחד, בדרך לאירוע שבו הייתי אמורה לפגוש לראשונה כמה מהחברים שלו, הוא צבט את הצמיג שאין לי במותניים וקבע: "יש על מה לעבוד!"
במשך כל אותו ערב לא הוצאתי מילה, וכולם שאלו מי זאת העלמה המופנמת והביישנית הזאת. באמת מי? איתו, לא זיהיתי את עצמי.

בשיחת הפרידה, אחרי שאמרתי מה שאמרתי, הוא ענה לי במשפט אחד: "ידעתי שבסוף תעזבי אותי". מסתבר שבמשך כל התקופה הזאת שבה הוא התאמץ כל כך לגרום לי להרגיש שאני לא מספיק טובה בשבילו, הוא בעצם חשב שזה הוא שלא מספיק טוב בשבילי.
חבל שלא עדכן אותי בזמן אמת; היה חוסך לי דמעה או שתיים.

אישה כועסת (צילום: istockphoto)
"הקילוגרמים האלה צריכים לעוף, מיסטר!"|צילום: istockphoto
ממש כנות נדירה

מה קודם למה: האם אדם חסר ביטחון בוחר לחיות עם בן זוג שמעריך אותו בהתאם, או שקודם ישנו בן הזוג המסרס ובעקבותיו מגיע חוסר הביטחון?

והאם יכול להיות שבסופו של דבר, כולנו בובות פלסטלינה בידיים של בני זוגנו?

אני מאחלת לך, מיסטר פרפקט, להישאר רזה וצעיר ויפה מספיק בשביל שאשתך לא תעזוב אותך לעולם. לדעתי אתה נראה לא פחות טוב ממנה אם לא יותר, אבל מי שואל אותי? אם היא אומרת שאתה חייב דיאטה, זכותך לחשוב שהיא צודקת.

לא יודעת למה היא מקפידה להעיר לך ללא הרף ולטעת בך תחושת אפסיות שכזאת, ועוד פחות יודעת מה לחשוב עליה, בעצם; איך להתייחס לאישה שלא מתביישת לומר לבעלה ש"אם תשמין, לא תהיה איתי"? 
האם יש לבוז לרדידות שלה, או אולי דווקא להעריך אותה על הכנות? כרגע אני בעיקר תוהה איזה מן קשר זה ואיזה חיים אלה ואיזו אהבה זאת, אם מה שעלול לרסק אותה - זה כמה מנות סביח.

 >> לטור הקודם: שוב סקס בבית הנשיא?

לכל הטורים של אורית נבון