בחורה מחזיקה בידה כדור גלובוס ומצביעה עליו (צילום: Izabela Habur, Istock)
מממ, בואו נראה איפה סבתא שלי נולדה כי זה ממש קריטי. כן. הנה. לודז'.|צילום: Izabela Habur, Istock

תעלומה: עד גיל ארבע בערך, דיברתי במבטא תימני אותנטי. עד היום אני זוכרת את המבטים ההמומים; איך זה שילדה עם עיניים כחולות מדברת כמו עולה מצנעא?
שוב ושוב ההורים שלי נאלצו להסביר לכל מי ששאל - שלא, אין לנו תימנים במשפחה, גם אין מטפלת או גננת תימנייה ברזומה, הילדה פשוט מדברת ככה ואין לנו מושג איך זה קרה, אורית, איפה נמצא האוטו שלנו?
"בחניה".
"ומה את אוהבת לאכול?"
"טחינה".

וככה זה היה נמשך - הם היו שואלים ואני הייתי עונה, מתורגלת, עד שהייתי פורשת על סעיף כאב גרון, כי ה-ח' וה- ע' שלי היו גרוניות כל כך, שהשקדים כבר צעקו הצילו.

כן, יש ילדות שניגנו בפסנתר, אחרות השוויצו בריקודי בלט; אני הייתי אטרקציה בזכות הזדהותי העמוקה עם יוצאי תימן, מסתבר.

וחוץ מזיכרון הילדות המוזר הזה, עדתיות מעולם, אבל מעולם, לא הייתה אישיו מבחינתי. לא עניין אותי איפה הסבתא שלכם נולדה - לא בתקופת הדייטים, לא כשגייסתי אנשים לעבודה, ולא בשום סיטואציה אחרת. אבל אתם, למרבה הפלא, כן מתעניינים בסבתא שלי.

אני טייקונית, איזה כיף

הסדרה של אמנון לוי נכנסת עמוק ללב, אבל בואו נשים את זה על השולחן רגע: לא מצחיק קצת שהשד העדתי מגיע לביקור דווקא בקיץ? להגיד שלבן זה עדיין הצבע הנכון - בדיוק בעונה שבה כולם מתחרים מי יותר שזוף – זה קצת אבסורדי, לא?
מדי קיץ נוזפים בי שאני לבנה מדי ולמה אני לא הולכת לים להשתזף; אבל מה לעשות שאני מאלה שהשמש הופכת אותם אוטומטית לאדומים כסלק? פשוט לא מצליחה להשחים, ותאמינו לי שניסיתי.

כן, אני אשכנזייה! אז השתחוו בפניי! סגדו לי! כי מורמת מעם אני, אשכנזייה שסוגרת מפעלים! שמקצצת לכם בכספי הפנסיה! רק תנו לי לסדר רגע את הכתר על הראש, ומיד אמנה עוד שופט אשכנזי אחד או שניים.

אני מעריכה את אמנון לוי על האומץ לחטט בפצע הכואב. גם המרואיינים שלו אמיצים ונוגעים בי; לראות שחקן ותיק ומנוסה כמו רמי דנון – בוכה כמו ילד כשהוא נזכר איך התבייש בהורים שלו – עשה לי חשק לבכות גם.

ויחד עם זאת, יש לי בעיה עם מקופחים מקצועיים שבוחנים הכל דרך הפריזמה העדתית. הם טוענים ששופטים אותם לפי הצבע, אבל עושים בדיוק את אותו הדבר; מבחינתם כל האשכנזים הם מקשה אחת - אם אתה לבן, אתה האויב. אבל סליחה, אולי רוב הטייקונים אשכנזים, אבל רוב האשכנזים אינם טייקונים. אפילו לא מנכ"לים, אגב.

אני לא יכולה להתווכח עם מזרחי שמרגיש מקופח, אבל אני כן יכולה לשאול: למה כשמדברים על מזרחים ש"השתכנזו", מתעלמים מזה שבשנות החמישים והשישים, גם יוצאי אירופה לא התגאו במיוחד בשורשים שלהם? האם ההורים שלנו לא התביישו לדבר יידיש בבית הספר? האם הם לא עברתו את שמות המשפחה הפולניים מדי?

בדרך להיות ישראלים, כולנו שילמנו מחיר. כמו שהיה מרוקאי סכין, היו גם רומני גנב, גרמני יקה-פוץ ופולנייה פרידג'ידית. סטריאוטיפים ודעות קדומות יש על כל העדות; הייתכן שאשכנזים פשוט נעלבים פחות? אגב, בז'רגון הישראלי "אשכנזי" זה עדיין ההפך מ"גבר". פייר, לא ברור לי למה.

בואו נדבר על שמות משפחה, באמת

אבל זה לא רק השיח החד מימדי וההתעלמות המוחלטת מהצד השני שמפריעים לי בסדרה של אמנון לוי; מטריד אותי גם שבכל השיחות שהוא מנהל עם בני הנוער המזרחים, הוא לא מנסה לרגע לטעת בהם תקווה. 

אתה הרי ניצחת, אמנון לוי. אתה איש תקשורת בכיר ומשכיל שהגיע לטופ, אתה מרוויח המון כסף, אתה מצליחן; למה כשהנערים האלה מסבירים לך שהם יהיו שיפוצניקים כי הם מזרחים, אתה מהנהן בדממה? למה כשהם אומרים לך שהאשכנזים ייקחו להם את המשרות הטובות – אתה לא עונה שהלו, זה לא חייב להיות ככה? שהנה, תראו אותי?
למה אתה לא אומר להם, אמנון לוי, שהעתיד שלהם תלוי בהם הרבה יותר ממה שהם חושבים, ושבתור התחלה, שישקיעו בלימודים כדי להגיע לאוניברסיטה?

מטריפה אותי השקפת העולם שלפיה "אני לא אצליח כי אני מזרחי"; האג'נדה הזאת תבוסתנית, ומחנכת אנשים לחשוב שאין טעם להתאמץ כי גם ככה אין להם סיכוי. זה לא נכון; אמנון לוי ושכמותו - הם ההוכחה.

הכי משגעים אותי אלה שאומרים שהם לא מצליחים למצוא עבודה בגלל שם המשפחה. "גם לפי המחקרים, עדיף שתהיה אשכנזי אם אתה מחפש עבודה", הם מנפנפים מולי בטיעון המוחץ. אז נא לדייק: לפי המחקרים, הכי טוב שתהיה גבר אשכנזי רווק, יפה תואר, בן 32; מה לעשות שרובנו לא כאלה? האם זה אומר שאין לנו סיכוי?

ובואו נדבר על שמות משפחה, באמת; אני וולקוביץ' מהבית. כולם חושבים שהתחתנתי עם ספרדי, אבל האמת היא שנבון – שם משפחה בלתי אשכנזי בעליל - היה מנדז'יצקי במקור; אבא של בעלי עברת אותו, בתרגום חופשי. קטע, לא? כולם השתכנזו, הוא התמזרח.
בקיצור, שאלתי את בן זוגי השבוע האם קרה שלא קיבלו אותו לעבודה בגלל שם המשפחה. ענה שמעולם לא חשב על זה. מעניין אותי לדעת: האם יש בקהל "נבון" ממוצא מזרחי, שסבור ששם המשפחה מפריע לו למצוא עבודה?
אכן, הקיפוח מתחיל בתוכנו.

עמוס תמם, קזבלן (צילום: ז'ראר אלון )
עמוס תמם, איי דו.|צילום: ז'ראר אלון
מי תסרב לעמוס תמם?

השבוע ראיתי את "קזבלן" בתיאטרון הקאמרי, בכיכובו של עמוס תמם. מחזמר מומלץ ביותר, אגב, הפקה אדירה וסוחפת, תמם מרהיב ביופיו ובכשרונו.
"בעוד שלושים-ארבעים שנה הכל ישתנה", אומר שם השוטר לקזבלן, "לא תהיה אפליה, לא תהיה גזענות". רחש של גיחוך עבר בקהל; הנה חלפו שנים, ועדיין הכל רלוונטי. האמנם?

ובכן, לא בדיוק; על הבמה, רוחלה האשכנזייה מתלבטת האם לצאת עם קזבלן; במציאות, אני לא מכירה אחת שהייתה מסרבת לעמוס תמם – פולנייה, תימנייה או טרנסג'נדרית.
על הבמה, רוב הזוגות נישאו בתוך העדות; במציאות – נישואים בין-עדתיים שינו לחלוטין את התמונה.

כיום כשמדברים על גזענות בין יהודים, האתיופים הם המקופחים האמיתיים. זה עצוב והלוואי שגם זה ישתנה, אבל נכון לעכשיו - הם הקבוצה החדשה, הסובלת. יחסי הכוחות בין מזרחים לאשכנזים, לעומת זאת, השתנו לגמרי; בעוד כמה שנים אף אחד כבר לא יזכור איפה נולדה הסבתא של הסבתא של אמא שלו.

הבעיה היא, שמי שגדל בתחושת קיפוח, ירגיש מקופח תמיד. וכדי לנצח את הגזענות, צריך קודם כל להשתחרר מרגשי הנחיתות.

>> לטור הקודם: בקיץ הזה איך תלבשי ביקיני?

לכל הטורים של אורית נבון