אין תמונה
מתי נורמה? נערה עם טלית

בוקר אחד, אחרי השוקו והצמות והתחנונים הקבועים לביצת קינדר על בטן ריקה - מיקה ניגשה לסל הכביסה, שלפה ציצית ריחנית ולבשה אותה על החולצה הוורודה. היא ניגשה למראה שבחדר, הסתכלה על עצמה בשביעות רצון וקבעה: "יפה".
אחר כך היא חזרה לסלון ואמרה בגאווה: "כמו גיא".

חייכתי. חמודה כזאת - אחרי העקבים של אמא ומשקפי השמש של אבא, הגיע תורו של האח הגדול לשמש לה מודל לחיקוי.
רק שמהר מאוד הבנתי שלא מדובר בסתם מעשה חקיינות שובב; מיקה באמת רצתה ללכת לגן עם ציצית ו"לברך בגן על מצוות ציצית".
עדיין לא התרגשתי; הרי כבר לפני שנה היא ביקשה לחבוש כיפה ואני הסברתי לה שכיפה זה של בנים, מיקה, את לא יכולה לצאת ככה מהבית וחוץ מזה את הרי כל כך אוהבת ורוד ואין לנו כיפה ורודה, הנה, קחי ביצת קינדר, טוב?

אבל עכשיו אי אפשר לנפנף אותה בכזאת קלות; בגיל שלוש וחצי היא מספיק גדולה בשביל לשאול שאלות ולדרוש תשובות שאין לי.
"אמא, למה אני לא יכולה ללכת עם ציצית לגן?", היא שאלה. "כי ציצית זה של בנים", עניתי.
- "ולבנות אסור?"
- "לא שאסור, פשוט רק בנים הולכים עם ציצית".
- "אבל אני רוצה לברך בגן".
"מיקה! בנות לא לובשות ציצית!"
"למה?"
"ככה".

ובמעלית, כשהיא הצמידה את השמיכי ללחייה וסירבה לתת לי יד, שתינו ידענו טוב מאוד ש"ככה" זאת לא תשובה.

ביי ביי בית כנסת

אני יודעת בדיוק איך היא מרגישה. השאלות שלה מחזירות אותי לתקופת הילדות, כאשר בית הכנסת היה בשבילי לונה פארק ענק של הרפתקאות וריגושים.
בשבתות הייתי נעמדת ליד נערי בר המצווה שעלו לתורה - מחכה לגשם של טופי; על דוכן הכהנים המוגבה הרגשתי סלב; והמבוגרים חילקו סוכריות בלי סוף.

גם החגים היו עבורי חוויה מיוחדת: בראש השנה ראיתי מקרוב איך תוקעים בשופר; בפורים הרגשתי כאילו אני חיה בסרט על המערב הפרוע, עם כל האקדחים והקפצונים; ובשמחת תורה הייתי מתנפלת על שקיות הממתקים שחיכו לי בסוף ההקפות. כן, ילדים דתיים נהנים יותר, חוץ מהקטע הזה של טיפול שורש בכיתה ד'.

כל הכיף הזה נגמר בגיל 12. אני זוכרת את היום הספציפי ההוא, שבו עברתי ממתחם הגברים המסעיר לעזרת הנשים המשמימה; זה קרה בשבת אחת, כשאמרתי לחברתי שאולי נפסיק לשחק חמש אבנים וניכנס לבית הכנסת כי קוראים בתורה וצריך לתפוס עמדות לפני שזורקים סוכריות.

אבל במקום לקום ולהצטרף אליי כמו תמיד, היא נלחצה: "מה פתאום! את לא יודעת שאסור? אנחנו כבר גדולות מדי בשביל להיכנס לגברים".
שבוע קודם היא חגגה בת מצווה. לי היה עוד קצת לסחוב, אבל הבהלה שלה שיתקה אותי. אז עלינו לעזרת הנשים, לראות איך זורקים סוכריות. זה היה כל כך עצוב; אחרי שנים בשורה הראשונה, פתאום הוגליתי ליציע.
כשהתפילה הסתיימה, אבא שלי הגיש לי טלית מלאה בסוכריות שאסף בשבילי, אבל לי לא היה תיאבון. כעסתי. על מי? לא יודעת.

שבועיים-שלושה אחר כך, הפכתי גם אני לבת 12 באופן רשמי. לפעמים הייתי עולה לעזרת הנשים, לפעמים משחקת בחוץ, אבל רוב הזמן פשוט ישבתי על המדרגות שלפני בית הכנסת, מביטה בדלתות השקופות ובגברים המתפללים. נשמע דרמטי? אבל ככה זה היה. עד שהתרגלתי. לכל דבר מתרגלים.

ובכל זאת, כששואלים אותי למה התרחקתי מהדת עם השנים - למרות שאני אדם מאמין והמסורת היא עדיין דבר יפה בעיניי – אני חושבת על המדרגות ההן. על תחושת חוסר הצדק, העלבון אפילו. שם זה התחיל.
בסופו של דבר, העיפו אותי מהמסיבה. לא סלחתי.

ילדה עם כובע ונוצות- ילדים בפרסומות (צילום: bobbieo, Istock)
רוצה כיפה? אהממ, בינתיים הסתפקי בכובע|צילום: bobbieo, Istock
הנשים אומרות "אמן"

מי חשב אז על פמיניזם דתי? מי דמיין לעצמו שנשים יוכלו להתעטף בטליתות ולתקוע בשופר ולהניח תפילין – ולמרות כל המקטרגים – ליהנות מתמיכה ציבורית שאין לזלזל בה?

בזמן האחרון אני עוקבת בדריכות אחרי נשות הכותל. זה התחיל מקבוצת פייסבוק שאני חברה בה, והמשיך עם התובנה שהן נלחמות גם בשבילי. אמנם עוד ארוכה הדרך, ובינתיים יותר מדי תפילות מסתיימות בגז מדמיע, אבל אם מתישהו נשחרר את הכותל מידי החרדים – זה יהיה רק בזכותן.
אני מצדיעה להן על האומץ להיאבק על הזכות להתפלל איפה ואיך שבא להן; מי יודע, אולי מתישהו אפילו אזיז את התחת לכיוונן ואעלה את ירושלים על ראש שמחתי.

אז אם אני כל כך בעדן, איך זה שאני לא מרשה למיקה ללכת לגן עם ציצית? פשוט מאוד: כי אני לא רוצה לטפח בה חריגות חברתית. בעוד כמה שנים – שתעשה מה שהיא רוצה - אני הכי בעד חשיבה עצמאית ושכולם יקפצו; אבל כרגע אני מעדיפה שלא תהיה יוצאת דופן.

ועדיין, מעודד אותי לראות איך היא מוחה על חלוקת התפקידים המסורתית. איך זה לא טבעי לה, שהגברים עושים והנשים רק אומרות אמן.
עם כל הפטפטת על שוויון וקדמה, ביהדות האורתודוכסית הייתה מאז ומעולם הדרת נשים, אפליה מוחלטת. פתאום יש לי תקווה שיום אחד זה ישתנה. בשבילי זה אמנם כבר מאוחר מדי, אבל מיקה תהיה אסירת תודה.

>> הטור הקודם: לכבוד הגבר שהתמכר לבוטוקס

 לכל הטורים של אורית נבון