גבי גזית הוא גבר סקסי מאוד, בזה אין ספק. הקול העמוק, הפיגורה השמורה וגוון הלוריאל המדוייק בשיערו – בהחלט משייכים אותו לקטגוריית ה"בחיים לא הייתם נותנים להם 65".
מה הסוד שלו? אני חושדת שלהתבטאויות הקשות שהוא מקפיד לפזר תדיר, יש איזשהו קשר לעניין; פרובוקציות שמקורן בניסיונות נואשים לקושש קצת תשומת לב, אופייניות בדרך כלל לאנשי תקשורת צעירים בתחילת דרכם.
מדובר במחלת ילדות הנגרמת בשל חיידק ה"אני חייב להיכנס לתודעה ולקבל שבוע השעייה מהרשות השנייה פלוס אייטם ב'וואלה בראנז'ה'". אבל אצל גזית, מחלת הילדות הזו פשוט לא עוברת, ולדעתי היא זו ששומרת עליו צעיר וזועף.
אתה מבין גבי, אני זוכרת שאמרת בראיון - שכל עוד אתה אטרקטיבי בקרב נשים, הגיל לא מפחיד אותך. אז הנה סידרתי לך אישור בכתב לא לפחד כלל: אתה אכן אטרקטיבי. למעשה, אם בנוסף לאימוני הכושר היית טורח לעבור גם השתלת חוש הומור והרחבת אופקים - ייתכן שלא הייתי מסוגלת לעמוד בפניך.
אז מה אתה אומר, לא נצא לאספרסו כשר?
אני לא זוכרת מי היה הטוקבקיסט הראשון שלי, אבל אני כן זוכרת את האחרון: קוראים לו גבי גזית, והשבוע הוא שלח לי ד"ש לוהט בעקבות הטור האחרון שפרסמתי כאן על הרפתקאותיי בכפר עראבה.
בכל זאת, דתייה שכותבת על כפר ערבי זה לא קונספט שיכול לעבור בשתיקה אצל גבי, ובכלל, למה לו להחמיץ הזדמנות לקלל מעל גלי האתר? מישהו עוד עלול לחשוב שלנתן זהבי יש יותר גדול.
זה התחיל בסביבות עשר וחצי בבוקר. מי מאזין לרדיו בשעה הזו? שאלה טובה; מסתבר שאמא שלי. היא התקשרה אליי די נסערת, ומבין שברי המילים הצלחתי רק לקלוט: "אורית, אורית, הוא אומר שאת מנוולת, תקשיבי", ואז היא קירבה את הטלפון לרדיו, ואני הקשבתי לאדון הצעיר גזית מדבר עליי, הגברת הצעירה.
"אני לא יודע מי זאת אורית נבון ואני לא רוצה לדעת מי זאת אורית נבון", הוא פתח, ואני נעצבתי אל לבי: כבר בניתי על אספרסו כשר בחברתו, אז מה הוא אומר עכשיו, שאין לי סיכוי?
מאוכזבת המשכתי להאזין, מבינה שכנראה לחצתי לו על איזה כפתור. האיש, באקסטזה מטורפת ותוך שהוא מתנשף מרוב זעם ומאמץ – החל לדקלם קטעים נבחרים מהטור שכתבתי, כשהוא משמיט מילים וסופי משפטים שעלולים לקלקל לו את הפואנטה, מעביר פסקאות מצד לצד ובאופן כללי - טוען שצריך לסתום לי את הפה.
"אסור לתת לך לכתוב בשום מקום, אורית נבון", קבע האיש שביסס את הקריירה שלו על מלחמה בסתימת פיות, וכה אוהב להצטלם בשלטי חוצות כשהוא קורע פלסטר מפיו. הו, הדמוקרטיה.
לאחר שסיים לשכתב את דבריי להנאתו, סיכם: "את אישה מתועבת, אורית נבון!". נעלבתי כל כך. תסתכל עליי, גבי: אני נראית לך אישה? אני עלמה! עלמה, ברור? נא לדייק בהגדרות, בחור צעיר!
בכל אופן, התברר שאמא שלי התבלבלה והוא בכלל לא אמר עליי שאני מנוולת. רק "מתועבת", כאמור. מה עדיף להיות: מנוולת או מתועבת? לדעתי הכי טוב להיות כותבת כנה שלא דופקת חשבון לשדרני רדיו סקסיים.
בכל זאת אני השנונה מבין שנינו, גבי
לשמוע את גבי גזית מקריא טקסט שלי על ערביי הגליל זה הישג די מרשים, תודו. עכשיו בא לי שעלמה זהר תלחין טור שכתבתי בעד פינוי הסודנים; גרידי, אני יודעת, אבל גבי גורם לי להאמין שהכל אפשרי.
בשמיעה חוזרת, מה שהכי הפריע לי זה דווקא העובדה ששיכתבו לי את הצורה. להבא, אם כבר אתה מצטט אותי, גבי, אנא היצמד למקור. בכל זאת אני השנונה מבין שנינו; אתה מקריין פה טור שכתבתי, לא פרסומת לחברת ביטוח.
לא אכחיש זאת, הדברים שאמר לא נעמו לאוזניי. מצד שני, הנה עוד טוקבקיסט מתלהם לאוסף; לשמחתי או לצערי, אלפי תגובות דוקרות יותר או פחות שקיבלתי במהלך השנים – חישלו אותי קצת. זה לא אומר שאני לא יכולה להיעלב, רק שזה עובר לי אחרי שעתיים.
אומרים שהטוקבקים הם האמת לאמיתה; שדווקא בגלל שטוקבקיסטים משוחררים מכללי נימוס בסיסיים, מדובר בפידבקים הכי מדויקים. זה כמובן בולשיט מוחלט; גם בגרסתם הווירטואלית, ישנם המונים שסובלים מצרות עין, טיפשות והיעדר הומור – שלוש תכונות רווחות ביותר שלא מאפשרות תגובה עניינית.
אבל התכונה הבעייתית מכולן היא היעדר מודעות עצמית; לחשוב שאתה ליברל וסובלני בזמן שבעצם אתה חשוך ואטום – זה הכי עצוב שיש.
אני גזענית? גם אתם
אם יש דבר שאני גאה בו, זה שמעולם לא כתבתי משהו כדי להתחבב. מהסיבה הזו אני גם לא משתייכת לקליקת העיתונאים הדתיים; אומנם גזית מאוד אהב להדגיש את העובדה שאני דתייה, אבל מבחינתי זו לא השורה הראשונה בתעודת הזהות שלי, גם לא הרביעית, וכשאני כבר כותבת על דתיים – מדובר לרוב בטקסטים נוטפי ביקורת שלא בדיוק הופכים אותי ליקירת המגזר.
זה עובד גם להפך; אני לא כותבת כדי לעצבן. כלומר, כבר לא. אבל קורה לא פעם שקוראים מתעצבנים בגללי, ובחלק מהמקרים זה לא באמת קשור לדברים שכתבתי; שמתי לב שאנשים פשוט אוהבים להזדעזע. זה גורם להם להרגיש נורא בסדר, קצת כמו לעמוד ליד אישה שמנה כדי להרגיש רזה יותר.
הטור המדובר על הכפר הערבי גרר המון תגובות – בטוקבקים, בפייסבוק, וגם בלייב. "את נורא גזענית", העירה לי מישהי, כשעל פניה הבעה של: "בניגוד אליי, למשל".
הטקסט הזה גרם לאנשים לחוש כה נאורים וצודקים, כה מפותחים ומתורבתים - שכמעט אמרתי לכל המגיבים: "בבקשה".
זה היה טור אמוציונאלי לחלוטין שלא קשור למה שאני יודעת או לא יודעת על ערביי ישראל; אני נכנסתי לכפר ערבי, פחדתי, כשיצאתי משם התביישתי קצת וגם הובכתי מהפאניקה שנפלה עליי, וסיכמתי את הדברים בכך שהלוואי והייתי יכולה לעבור למחנה המאמין, האופטימי. כן, גבי, תגלול קצת למטה עם העכבר ותגלה שלטקסט שהקראת ברוב פאתוס היה המשך.
האם אני גזענית ואינפנטילית? לא יותר מאחרים; כל מי שייכנס בטעות לשכונה חרדית בשבת ויחשוש ממטר קללות או אבנים על רכבו; כל מי שבלי משים יחיש קצת את צעדיו כשיראה חבורת גברים אריתראים צועדת מאחוריו; כל מי שמודה – "לא הייתי נוסע גם מאה מטר כדי להציל חיי מתנחל" – הוא גזען אינפנטיל. אגב, הציטוט האחרון שייך לגדעון לוי, עוד ליברל שאהבת האדם פשוט נשפכת ממנו.
"לא חושבת כמוני? תמותי"
את הכפר עצמו תיארתי בהומור, אבל מתברר שיש דברים שאסור לצחוק עליהם. "את העלבת את הערבים, אורית נבון!", נזעקו השמאלנים, וגזית בראשם.
מעניין מה היה קורה אם הייתי כותבת את הטור הזה על שכונה חרדית - האם גם אז היו מתחלחלים בפול ווליום? לפחות במקרה של גזית אני מהמרת שלא; הוא הרי מכנה את החרדים "תולעים", הליברל המתורבת.
הנה לכם אב-טיפוס של הטוקבקיסט השמאלני המצוי: מתלהם בזעם קדוש, עורך מחדש את הכתבות שהוא קורא ולא מסוגל להקשיב לדעות אחרות מרוב שהוא ליברל ונאור. רחמיי על אנשים כאלה, שמגלים חמלה כלפי מיעוטים וחלשים, ואפס סובלנות כלפי שאר בני האדם.
כשאני מקבלת איומים לביתי מאיזה ארגון למען ילדי פליטים בעקבות טור שכתבתי, או כשמישהי שמגדירה את עצמה בפייסבוק כ"לוחמת למען זכויות האדם" מאחלת לי למות אחרי פוסט שלי בנושא הזרים בדרום תל אביב – לא נותר לי אלא להתבייש בשבילם. ערוצי האמפתיה שלהם כה צרים ומוגבלים, ובכל זאת הם בטוחים שהומאניות היא שמם השני.
אין לי בעיה עם זה שיש אנשים שלא מסוגלים לסבול השקפות עולם אחרות ברדיוס שלהם – אבל מישהו צריך לגלות להם סוף סוף שנאורים הם לא.
>> לטור הקודם: "אני בכפר ערבי, הצילו"
לכל הטורים של אורית נבון