כן, עוד מישהו רוצה לשתף את הסרטון של הטייס הירדני שנשרף בכלוב של דאעש בעודו בחיים? יאללה, תנו בראש, תציפו לי את הפיד בסיוטים! כי לא הספיקה לי התמונה של השבוי היפני עם הראש הכרות שהונח לצדו. והתמונה של השבוי שלפניו. ולפניו. ולפניו.
מה גורם לאנשים להתעמק בזוועות האלה, אין לי מושג. אני בקושי את "משחקי הכס" יכולתי לשאת; בכל פעם שבעלי התיישב מול סדרת האימים הזו, הייתי עוברת בסלון עם עיניים מכוסות - אז שבסצנות של דאעש אני אצפה? לא נראה לי.
בכל מה שקשור לטייס האומלל, ראיתי את תמונותיו מובל לכלוב בחליפה כתומה ובמבט מבועת – לי זה הספיק. כזו אני, לא אוהבת להזדעזע, לא שואבת סיפוק ממראה נשמות פצועות וגופות מבותרות.
בגלל זה בשבועות האחרונים אני מאנפרנדת חברי פייסבוק אחד אחרי השני. עשרות נופלים בזה, עשרות! גיליתי שהפיצ'רים של דאעש הם פילטר מעולה לפסיכופטים. הבעיה היא שדאעש גורמים לי לרצות לאנפרנד גם את אלוהים. וזה כבר יותר מסובך.
* * *
השבוע תהיתי בעיקר מה היה קורה אם בתקופת השואה היו רשתות חברתיות. לא, אין לי אשליות שזה היה משנה במשהו את מהלך העניינים; הרשת הרי מפוצצת בעדויות על הטבח שמתרחש בסוריה כבר שלוש שנים, ואיש לא פוצה פה.
אבל אם יהודים בגטאות היו מעלים לאינסטגרם ארוחת קליפות תפוחי אדמה או גדר חשמלית עם תינוקות תלויים עליה, נדמה לי שסוגיית ה"איפה אלוהים היה בשואה", הייתה זוכה לטיפול קצת פחות סלחני.
תחשבו על זה רגע: אם הדור השני והשלישי לשואה היו מכירים את הזוועות שעברו אבא ואמא או סבא וסבתא – לא מסיפורים או מ"יד ושם" אלא מתיעוד משפחתי-אותנטי שעלה בזמן אמת, נדמה לי שאחוזי החוזרים בשאלה היו רבים כל כך, שהקהילה הדתית בארץ הייתה מונה היום כמה מאות, במקרה הטוב.
בחזרה לטייס הירדני: בימים שאחרי נפילתו בשבי, קראו תומכי דאעש ברשתות החברתיות להציע דרכים אכזריות במיוחד להוציאו להורג. כל מיני הצעות היו שם, מדריסתו בדחפור ועד שיפודו. לכו תדעו, יכול להיות שבפעם הבאה נראה את מחבלי דאעש מבשלים את אברי השבוי ואוכלים אותו לתיאבון. זה בדיוק מה שמצמית פה: השילוב של ברוטליות חייתית ולא צפויה, וטכנולוגיה שמגישה לנו את הטירוף הזה עד הבית.
איך אל טוב יכול לברוא מפלצות, לא ברור. ואל תדברו איתי על "חופש הבחירה", איזו בחירה יש לילד שנולד למשפחה מוסלמית אדוקה שמחנכת אותו להיות שאהיד? לילד כזה אין שום חופש בחירה, מגיל אפס הוא תוכנת להיות רוצח.
אגב, אם כבר אש וטירוף ותמרות עשן, אני רוצה להזכיר לדתיים האורתודוכסים שנבהלים מכל עדכון הלכתי, שעד סוף ימי בית שני - שריפה הייתה אחת מארבע מיתות בית דין, כלומר הוצאות להורג, שגזרו חז"ל ואשר היו נהוגות בקרב העם היהודי. לפי מסכת סנהדרין, שריפת אדם הייתה מתבצעת כך: כורכים בד סביב צווארו של האיש (או האישה), אבל לא חזק מדי כדי שלא ימות מחנק, חלילה. ואז פותחים את פיו ומשליכים לתוכו עופרת רותחת שמגיעה לקרביים. הנה לכם מסורת יהודית שדתיים ודאי שמחים שעברה מן העולם.
* * *
עכשיו בטח תגידו: נו מה, הסרטון של הטייס, זה מה שגורם לך לפקפק באלוהים? עד עכשיו הכל היה בסדר? ובכן, ברור שלא. אני מודה: משנה לשנה אני מתקשה להסביר את נוכחותו בעולם הזה. כן, ניסים קורים. אבל השגחה עליונה? נשמע לי קצת כמו פיקציה, שלא לדבר על זה שתשובות שפעם סתמו לי את הפה, נראות לי היום כמו סימן שאלה אחד גדול.
למשל, כשהייתי ילדה דוסית באולפנה ושאלתי איפה אלוהים נמצא, הייתה למחנכת שלי תשובה מוחצת: "תגידי לי איפה הוא לא נמצא?" מדהים איך אז זה הספיק לי; אני זוכרת איך פעם אפילו מחאתי כפיים יחד עם כל הבנות, למשמע החוכמה המאלפת הזאת. היום זה מצחיק אותי. מצחיק כמעט כמו הברכה הזאת אחרי ראש השנה: "גמר חתימה טובה"; האם זה לא הזוי לחלוטין, לאחל זה לזה "הלוואי שלא תמותו השנה, אמן?"
אם יש אלוהים, הוא לא בוחן ובודק את כל מעשיי מבוקר עד ערב, שכן לצערי אני לא מרכז היקום. אם יש אלוהים, הוא לא יושב על ענן עם טבלת אקסל ומסמן עונשים והטבות. אני פוחדת מאנשים שצריכים את אלוהים בשביל להיות טובי לב; אבוי למי שמקפיד על מוסר וצדק רק משום שהוא חושש מאש הגיהינום בעולם הבא.
ועדיין, אני מקנאה במאמינים האדוקים שיודעים מעל לכל ספק שיש אלוהים; השואה? "לא הכל אנחנו מבינים". באפריקה אישה נאנסת כל 26 שניות? "לא הכל אנחנו מבינים". השבוע ציינו 18 שנה לאסון המסוקים? "לא הכל אנחנו מבינים". אין שאלה, אין היסוס – חיים סתומים לגמרי, ועם זאת שלווים כציפור על ענף.
אני מקנאה גם באתאיסטים אדוקים שיודעים שאין אלוהים; תינוק שנולד? "נפלאות הטבע". פגשנו את אהבת חיינו החד פעמית? "גורל". פספסנו אוטובוס שהידרדר לתהום? "צירוף מקרים". נו. הלוואי עליי, לדעת הכל.
* * *
סוגיית האלוהות לא תיפתר בטור הזה; גדולים ממני ניסו לענות עליה בספרים עבי כרס, בינתיים ללא הצלחה. אני רק יודעת שהד"שים שאנחנו מקבלים מדאעש בזמן האחרון – הם דרגה אחרת של אכזריות, שבכל פעם שאני נתקלת בה אני חושבת: שטן בטוח יש. אלוהים? אין לי מושג.