החמור תקע בי מבט שלא השתמע לשתי פנים. לו היה יכול לדבר ודאי היה אומר: "אני רעב, ובלי איפור את נראית כמו ערימת חציר טרייה". ואולי בכלל זה היה סוס?
בכל מקרה, אם פעם תטעו בדרך, הנה כמה סימנים לכך שהגעתם לכפר ערבי: אם בחלונות הראווה מסביב יש פיג'מות בלבד; אם על פניכם חולפת סובארו משפחתית עם עשרה נוסעים לא כולל הנהג; ואם חמורים שאינם מוכרים אבטיח מסתובבים חופשי בכבישים – סימן שהגעתם לכפר ערבי.
רק "בית מרקחת מוסטפא" גרם לי להרגיש קצת בבית; גם בפתח תקווה לכל הרוקחים קוראים מוסטפא. או מחמוד.
כן, עכשיו אני כבר מתלוצצת עם קוראיי אבל אז, בזמן אמת, תאמינו לי שלא צחקתי.
עדיף לצאת מטומטמת מאשר מתה
אין לי מושג מה הייתי עושה בלי ה- GPS שלי, אבל לפני כמה ימים הבנתי שגם הרובוט המשוכלל ביותר צריך לפעמים קצת נשמה. אחרי הכל, אם הייתי פותחת חלון ושואלת מישהו איך מגיעים לצפת, מה הסיכוי שהוא היה מוביל אותי לכפר ערבי רק כדי לעקוף פקק תנועה?
בדרך לחופשה זוגית בעיר הגלילית, אחרי שלוש שעות נסיעה, מצאנו את עצמנו פתאום מול שלט קטן שהזהיר: "עראבה". חזרנו לאחור וניסינו לעלות שוב על הכביש הראשי, אבל ה- GPS המשיך להתעקש על דרך העפר הצדדית.
אוקיי, אמרנו לעצמנו, אם שם אנחנו צריכים לעבור בדרך לג'קוזי בגליל, לא נתחכם; בכל זאת עדיף להישמע להוראות מאשר לנסות להיות יצירתיים באזור לא מוכר.
אז נכנסנו לסמטה הקטנה, דוהרים על כביש גרוע במיוחד, ומשנייה לשנייה זה הלך והתחדד: אנחנו נמצאים בלב אוכלוסיה ערבית – עויינת או לא – תיכף נגלה. בינתיים, השלטים בערבית שצעקו עליי מכל פינה, הפכו את הדופק שלי למכונת תופים רועמת. מה קורה פה? איפה אני? בשביל מה הייתי צריכה את החופשה הזאת בכלל, למה לא יכולתי להישאר בבית ולהמשיך לקרוא מאמרים בנושא "אכילה רגשית – סיבות ותוצאות"?
בתושייה מסוימת הוצאתי את הנייד מהתיק, מעלה על הצג את הספרות 100. ללחוץ send או לא ללחוץ, זאת השאלה. חשבתי שעדיף לצאת מטומטמת מאשר מתה, אבל אז בעלי אלעד הרעים: "תירגעי כבר, למי את מתקשרת?"
"סתם", עניתי, "שמה את המשטרה בחיוג מהיר". ואת האצבע השארתי על הכפתור, ככה רק בשביל להיות מוכנה.
רוצה להיות פרזנטורית של בית אבות
"אוקיי, לנשום עמוק", אמרתי לעצמי, "אלה ערביי הגליל. מה הם כבר יכולים לעשות, ליידות בך בקבוקי שמן זית איכותי? הכי טוב שתסתמי, אם תלחיצי עכשיו את אלעד ככה שמרוב פאניקה הוא יתנגש באיזה חמור, זה לא יעזור במיוחד".
את מחשבותיי מכאן והלאה, אם כן, שמרתי לעצמי. זהו, זה הסוף. במקום למות בגיל 90 בבית אבות מפואר שאני הפרזנטורית שלו, אני אדמם פה למוות, ומושל הכפר ינהל משא ומתן על גופתי.
הנסיעה ביישוב המתפתל נמשכה אולי שתיים-שלוש דקות, אבל כמו בקלישאות הכי כבדות, לי זה הרגיש כמו נצח. כשיצאנו משם, הרגשתי הקלה עצומה אבל גם מבוכה קלה, וקצת בושה.
ממה פחדתי כל כך, בעצם? הייתי כה דרוכה להזעיק עזרה, כשבדוכן הירקות ממול - בחור צעיר מילא שקית עם עגבניות אדומות מאוד, אישה עם תינוק עצרה רגע לסדר את מגן השמש בעגלה, נערה בג'ינס תלתה כביסה על הגדר מחוץ לבית, ונוף הרים עוצר נשימה מיסגר הכל כאילו אומר: "תיהני מהמראות, יא בינתי, בתל אביב יכולים לדקור אותך בגלל חנייה ודווקא כאן את משקשקת?"
כשחזרנו הביתה שאלתי חברים וידידי פייסבוק דעתנים: לו הייתם נקלעים בטעות לכפר ערבי בגליל, מה היה עובר לכם בראש? שום הפתעות לא היו כאן; רוב הימנים אמרו שהיו חוששים מלינץ', רוב השמאלנים היו מחפשים חומוס טוב.
מה מפחיד במוסקי זיתים?
"אני לא סתם הייתי חוששת שירצחו אותי", הבהירה חברתי ג', "גם הייתי מתקשרת לילדים להגיד להם שאני אוהבת אותם".
"אוי, איזו טראומה", נשנקה באוזניי ש' בטלפון, "אבל לא עשו לכם כלום, נכון? אתם בסדר, כן?"
מבחינת השמאלנים הרדיקלים, לעומת זאת, החופשה שלי הייתה אמורה להתחיל כבר שם, בכפר; "את רוצה להגיד לי שהגעת לעראבה ולא עצרת במסעדת 'כאן זמאן'?", תהה מישהו, "תיכף תגידי שאת גם לא קונה מוצרי תינוקות זולים לאללה בכפר ירכא. בחופשה הבאה שלך בצפון, אני ממליץ על מסעדת 'עזבה' בכפר ראמה".
"אולי זה היה סימן בשבילך שהגיע זמנך לגלות את המסעדות השוות באמת", אמר לי אחר. "לכי ל'אל באבור' בוואדי ערה, לא תצטערי. ושמן זית אני קונה רק ב'חומוס סעיד' בעכו".
בסופו של דבר, היו לי ביד לא פחות מעשר המלצות על מסעדות ערביות, לא כולל חנויות בשר בנצרת. "אני לא מפחד ממוסקי זיתים", סיכם באוזניי מישהו, ולא יכולתי שלא לתהות: אז למה אני כן?
"את יודעת", אמר לי פעיל שלום אחרי ששמע את הסיפור, "קצת אמונה לא הייתה מזיקה לך". וכמה אבסורדי היה שדווקא אני, הדתייה הימנית, זוכה לנזיפה שכזו מאתאיסט מוצהר. אבל זה נכון; שם בכפר, אמונה זה הדבר האחרון שהיה לי, ולא רק לי - לא מצאתי דתי ימני אחד שלא היה חושש לחייו בסיטואציה הזו.
סוגיית ה"מה היית עושה בכפר ערבי", חילקה את חבריי לשני מחנות ברורים: המאמינים באלוהים, והמאמינים באנשים. הנסים על נפשם מול המבקשים להתיידד; רואי השחורות המקצועיים מול האופטימיים חסרי התקנה; החרדים למות מול השמחים לחיות.
אני לא חושבת שיש כאן נאורות מול בערות, זה לא. בשני המקרים אין יכולת אמיתית לראות מעבר לנרגילה; לאכול חומוס אצל אחמד או להעסיק עוזרת בית מקלקיליה עוד לא הופך אף אחד לליברל שרואה את הצד השני בגובה העיניים.
אבל גם אם יש כאן נהנתנות ואינטרסים, אני בכל זאת מקנאה ביכולת הזאת לחיות עם האחר, ליהנות מהתרבות השונה, לא להסתכל כל הזמן מעבר לכתף.
הלוואי שלא הייתי ימנית כזאת, מפחדת מערבים כזאת. הלוואי שהייתי מצליחה לעבור למחנה המאמין.