ללפני כשלוש שנים, בני הבכור למד בגן את "מדינה קטנה" של כוורת, ונדלק. עד כדי כך שהתחיל לשאול אותי כל מיני שאלות על הלהקה, שאלות כמו: איזה שיר קדם לאיזה? באיזה אלבום יצא כל אחד ולמה? מה פירוש התמונות על עטיפות האלבומים? מי מנגן על כל כלי? ועוד כל מיני שאלות מטא-מוזיקליות שכאלה. אחר כך הסיפור חזר על עצמו עם להקת גזוז, והשיא הגיע כששלף מהכוננית את התקליט של דודה, ושאל איך זה שהשיר הכי מצליח של הלהקה – "אלף כבאים" – לא מופיע באלבום. כל השאלות האלה הבהירו לי משהו.
לפני יותר מ-16 שנה פתחתי את "החוג לתולדות המוזיקה" – מיזם עצמאי של מפגשים בהם מועברות הרצאות מוזיקליות מפי מרצים שונים, על נושאים שונים ומגוונים. תמיד האמנתי שלדבר על מוזיקה זה הדבר הכי כיפי, הכי אמיתי והכי נכון לעשות במפגשים חברתיים, ושתיווך תרבותי הוא אחד מתרי"ד מצוות. השאלות של הבן שלי הבהירו לי שיש מקום להרחיב את הקהל של החוג ולהפנות את ההרצאות גם לאלה שבאים עם מינימום קונטקסט ומקסימום רעב.
התחלנו עם מפגש ראשון לילדים, על כוורת. הבאתי פטיפון ותקליטים, אספתי סביבי להקה של נסיכי אינדי, ובין חלקי ה"הרצאה" גם ביצענו כמה שירים. אחר כך הגיעו מפגשים על אריק איינשטיין, הביטלס, מתי כספי ונעמי שמר, שהעברתי בכל מיני מקומות, בתל אביב ומחוצה לה, ואוטוטו גם יתווספו עפרה חזה ודייויד בואי. בין לבין גם התחלתי להעביר סדרה בסינמטק ת"א על מוזיקאים והמסך הגדול, וסדרה על משוררי ילדים ופזמונאים בבית אריאלה בתל אביב (המפגש הקרוב ביום שבת, על שירי מרים ילן שטקליס).
מעבר להנאה האדירה שהמפגשים האלה מביאים איתם – הזיק בעיני הילדים, החיבור שלהם עם הוריהם ועולם הילדות שלהם, שמתרחש מול עיני ומאד מרגש – גם התחוור לי, שדווקא בתקופה הנוכחית, בה כביכול כל המידע הקיים נמצא במרחק הקשה קלה על מסך, עולה הצורך בתיווך תרבותי. אני זוכר את עצמי בתור ילד עם צמא מוזיקלי גדול, ואת הנסיונות שלי לקושש פיסות מידע על שירים ומוזיקאים שהסעירו את דמיוני, ונזכר בכל אמצעי התיווך הישנים שעמדו לרשותי – הרדיו, כמובן, קצת עיתונים ובעיקר עטיפות אחוריות ופנימיות של תקליטים וקסטות.
בימינו כל המתווכים הללו שהיו לנו פעם הצטמצמו למרחב אדיר אחד. זה נשמע פרדוקסלי אבל זה המצב. המרחב הוא אדיר כי ההיצע אינסופי, וקל לטבוע בו. אך הוא גם מצומצם - אפליקציות הסטרימינג דוחות מעליהן את הקונטקסט ומוותרות עליו לטובת טירגוט פרסומות מוצלח או ניחוש מושכל של העדפות מוזיקליות. הן משאירות את ההקשר והרקע קבורים בעבר, מתחת לשכבות פלסטיק, יחד עם זרעי המסטיק. תרבות, לעומתן, מחייבת הקשר. מוסיקה היא לא רק שיר מקפיץ אנונימי שספוטיפיי בחר עבורנו, אלא עולם ומלואו. למוסיקה יש מטען תרבותי והיא טומנת בחובה היסטוריה, גיאוגרפיה, פנטזיה, רעיונות, ועוד המון דברים מעניינים שבימינו קל לפספס.
אל המפגשים המוזיקליים בפני הילדים – ואל ההורות בכלל – נכנסתי כביכול כמורה, אבל כמאמר הקלישאה, יוצא מהם כמי שלומד אולי יותר מכולם. אני מבין, כאמור, עד כמה חשוב הקונטקסט בימינו ועד כמה מוטלת עלינו האחריות לטוות אותו לעיני ילדינו, ולומד שלא משנה כמה מוזיקה מוכרת או לעוסה, אפשר תמיד להתחבר אליה שוב דרך העיניים והאוזניים של הילדים, מנקודת מבט נקייה וחדשה.
בחופש הגדול האחרון זוגתי ואני לקחנו את שני הבנים שלנו להופעה של מאדנס בפארק בלונדון. לקראת ההופעה השמענו להם את השירים ודיברנו איתם על השירים, על הלהקה ועל לונדון. לא ממש ידענו לקראת מה אנחנו הולכים ואיך הילדים יגיבו. השעה קצת מאוחרת, המקום זר, הווליום חזק. אבל איך שמאדנס עלו לבמה והשיר הראשון התחיל, ועד השיר האחרון, שעה וחצי אחר כך, שני הילדים (8 ו-4) לא הפסיקו לרקוד ולשיר. בת זוגי ואני בכינו מהתרגשות. והתאהבנו שוב במאדנס.
כאמור, כבר יותר מ-16 שנה שאני מעביר ואוצר הרצאות על מוזיקה למבוגרים, עם דחף מיסיונרי ואמונה נאיבית בשיחה על מוזיקה. אני שמח לבשר שההורות רק חיזקה אצלי את האמונה הזו.
הכותב הוא מוזיקאי, מרצה, דיג'יי, יועץ מוזיקלי ואיש החוג לתולדות המוזיקה