יום אחד עלה בראשה של התסריטאית נועה גרינברג רעיון: בעיני רוחה ראתה ילדה בת 12 שבכל לילה הופכת לתנשמת. היא ידעה שלהביא בישראל תסריט שכזה להפקה הוא בגדר מדע בדיוני, ולכן החליטה, בהשראת ספרי נוער אמריקניים שילדיה קראו, שהרעיון יהפוך לכתב יד. עכשיו רואה כתב היד הזה אור בהוצאת ידיעות אחרונות, ושמו ״מתונשמת״.
גרינברג, 43, נשואה ואם לתאומים בני 12, בן ובת, חזרה להתגורר בישראל לפני שש שנים, אחרי שהייה בת עשור בארה״ב. ילדיה היו אז בני שש, ובתקווה לשמר את האנגלית המצויינת שבפיהם החליטו ההורים לקרוא להם ספרות באנגלית. ״הואיל ואני לא בקיאה בעולם הספרות האמריקאי לילדים ולנוער, גלשתי באתרים של פרסים הניתנים מדי שנה לספרים בתחום כדי ללקט ספרים מומלצים. את הספרים שהזמנתי בן זוגי נהג להקריא לילדינו והחל משלב מסוים, הם הקריאו לו,״ היא נזכרת. ״וכך, בעודי שוטפת כלים מארוחת הערב או מקפלת כביסה, נחשפתי ללא מעט ספרים נהדרים, שמתייחסים לקורא הצעיר בכבוד, לא חוששים לפרוש בפניו סוגיות כואבות ומכאיבות ומשתדלים להימנע מדידקטיות.״
כאמור, בהשראה ישירה מספרות נוער זאת, נולדה ״מתונשמת״. המוצג כ״סיפור התבגרות של נערה בת 12, שיש בו גם קשישה מסתורית, מתופף חסר מנוחה, חברה חצי-יפנית, שפע של עצי פיקוס, תנשמות, עטלפים ולא מעט קסם.״ גרינברג חוזרת ומציפה את חשיבותה של ספרות ילדים ונוער שאינה מתחמקת מקושי. ״טוב שספרות לילדים ולנוער תעסוק בנושאים אפלים, כואבים ומכאיבים ובדיוק כמו ספרות למבוגרים אין תפקידה לחנך. ההבדל היחידי אמור להתגלם, לגישתי, בדוק של הומניות אליו אני חותרת בכתיבה לילדים: לא משנה עד כמה הסיפור הוא אפל או מסתיים בסוף רע ושובר לב, כלומר כזה שלא ייחלנו לגיבורה או לגיבור שלנו, ספרות ילדים ונוער צריכה שיהיה בה במינון כזה או אחר של אמונה ברוח האדם ואהבת אדם.״
גרינברג מצהירה שהיא מאושרת שילדותה ונעוריה עברו עליה בעידן טרום הרשתות החברתיות. ״קשה לי לדמיין לאלו סחרורים נוספים הייתי נכנסת עם פייסבוק, וואטסאפ, אינסטרגרם ושות' בעולמי כמתבגרת צעירה,״ היא מודה. ״ב׳מתונשמת׳ אין כמעט קיום לרשתות החברתיות, יכול להיות שמתוך רצון סמוי שהנוכחות שלהן בחיי ילדיי תפחת. בכל אופן, אני מוצאת שדינמיקות ודילמות בתוך המשפחה, כמו גם ביחסים בין חברים לא השתנו יותר מדי במהלך השנים. תוך כדי כתיבת הספר התבוננתי לא מעט סביבי, אך בעיקר הסתכלתי פנימה וחיפשתי שם את מי שהייתי אני לפני שלושים שנה.״
״אני עובדת מהבית וזה מאבק יומיומי עבורי להישאר מול המחשב גם כאשר המוזה איננה מרחפת ממעל או שאני נקלעת לאין מוצא כזה או אחר,״ גרינברג משתפת. ״ברור שהכי קל למצוא מפלט בהכנת צהריים או במטלה אחרת. גם אחר הצהריים אני מוצאת את עצמי מתלבטת האם לשבת מול המחשב או להסיע את בתי לחוג במקום שתעלה על אוטובוס. אני נמצאת בסדרת חינוך עצמית ומתמשכת שנושאת פרי לאיטה.״
בתה של הסופרת, שהיא בגילה של הדמות הראשית, לקחה חלק בתהליך היצירה. ״היא קראה את הספר בשלבים שונים והערות והמחשבות שלה, בייחוד על ההתנהלות של הגיבורה הראשית ואחיה, עזרו לי מאד,״ גרינברג מספרת. ״היא בהחלט אוהבת את התוצאה הסופית ומתחברת אליה. בני טרם קרא את הספר, אבל בדיוק עכשיו עדכנתי אותו שנשאלתי את השאלה הזאת, אז יש סיכוי שהוא כרגע בחדרו, קורא אותו לראשונה.״