בארבע שנים האחרונות, מאז התחלתי לצפות בהצגות ילדים ביחד עם ילדיי שלי, החוויות שלי הסתכמו ב"מצחיק", "מותאם גיל" ועד "מזעזע", "המוני", "צעקני" ומדי פעם גם "איכותי". אבל מעולם לא ראיתי הצגת ילדים שגרמה לי להתייפח במהלך כל ההצגה, להתרגש עד עמקי נשמתי ולהתענג על כל אלה. טוב או רע? התשובה עבורי היא ברורה (טוב, ברור שטוב), אבל מה חשבו על זה ילדיי הקטנים? נתחיל.
איך היה? ההצגה מאוד מדוייקת בתחושות שהיא מעבירה. עירית נתן בנדק מגלמת את הסבתא ומצליחה להיות אמינה על אף שהיא צעירה בהחלט. ניכר כי הסיפור מאוד ריגש אותה והמשחק היה אותנטי ונוגע ללב. חשוב לומר שהמילה מוות לא מוזכרת בשום צורה ועבור הילדים, לא לגמרי ברור עד כמה הם מבינים את המשמעות (וזה טוב כמובן בעיניי), אבל ההורים של הילדים בקהל לא הפסיקו לנגב את האף. ההצגה שייכת לז'אנר המינימליסטי – תפאורה מתוקה ולא צעקנית, עיבודים מקסימים, שחקנים נפלאים וסיפור אחד טוב.
בשורה התחתונה: העובדה שהסיפור כולו עובר מבלי לדבר על מוות בצורה מפורשת אינה מובנת מאליה והיא רק מעידה על החוכמה, האינטליגנציה והעדינות שמאחורי הקלעים. כמו כן, אהבתי מאוד את החיבור בין השחקנים, ומערכות היחסים האותנטיות שמשקפות כל כך ילדים. הצגה משובחת בהחלט ושווה צפייה. וגם בכי. הכינו את הממחטות.
במאי: משה קפטן
מחזה: דפנה אנגל
מוסיקה: טל בלכרוביץ'
בהשתתפות: עירית נתן בנדק, נוי הלפרין, רוני מרחבי, אימרי ביטון, חנן שוורצברג/ אלדר ברנטמן
תיאטרון פלמנקו, עיבוד מקורי לסיפור של כרמן.
להקת הפלמנקו הישראלית compass.
על מה: המופע הוא עיבוד ישראלי לקלאסיקה הספרדית הנודעת המציג את סיפור אהבתם של כרמן, הנערה הצוענייה מסביליה ושל החייל דון חוסה בגרסה אופטימית הקוראת להפסקת האלימות בין בני האדם. בשילוב צייר,שחקנים ורקדנים נרקמת על הבמה חוויה רב חושית יוצאת דופן ומקורית.
מה חשבנו: העלילה לא הייתה ברורה לילדים הקטנים, ואפילו אני כבוגרת (שמכירה היטב את סיפורה של כרמן) התקשיתי להבין את הנעשה על הבמה. רק לצורך השוואה, לפני כחודש היינו במופע בלט המציג את סיפורה של בילבי ולפני ההצגה חולקו להורים דפי הסבר על הנעשה בכל סצנה, ושמות הקטעים המוזיקלים, על מנת שיוכלו להקריא לילדים ולהפוך את מופע המחול לנגיש יותר. אבישי בן 6, שרגיל בסיום כל הצגה לספר לסבא וסבתא את פרטי העלילה בדיוק רב, לא הצליח לשחזר את הסיפור. למען האיזון יש לומר שקטעי הריקוד והמוזיקה היו מופלאים וגרמו לבני ולי לרקד ולקפץ בהנאה בכיסא, למרות שבחרו שלא להשמיע את הקטעים המוכרים מהיצירה,(החלטה מעניינת). בסיום המופע נערכה סדנה קצרה של לימוד ריקודי פלמנקו, כל הילדים בכל הגילאים נהנו מאד ושיתפו פעולה.
בשורה התחתונה שלי: מופע מחול קסום מהנה, להקת הפלמנקו הישראלית COMPAS מצליחה לייצר רגעים נפלאים בלי קשר לעלילה או לכרמן. ילדים בוגרים יותר בבית ספר יסודי יתחברו למופע יותר מהקטנטנים.
בשורה התחתונה של אבישי: "היה ממש ממש כיף אמא! אני רוצה ללמוד לרקוד פלמנקו"
הברקה מס' 1: אני לא יודעת עד כמה חובבי כרמן יאהבו את השינויים שנערכו בעלילה, אני אהבתי את השינוי הפתאומי, רגע לפני שז'וזה אמור להרוג את כרמן ורץ אליה בסכין שלופה (כשאבישי בהלם צועק לי באוזן "אמא! למה הוא רוצה להרוג אותה? אני לא רוצה שהוא יהרוג אותה!), ההצגה מקבלת תפנית. מסתבר שכל אדם יכול להשתלט על עצמו רגע לפני שהאלימות מתפרצת ממנו ויכול להפוך את הסוף לטוב. וזה המסר הנפלא איתו הילדים יוצאים.
הברקה מס' 2: יהודה גולדין, מצייר לאורך כל ההצגה ציורים מופלאים הקשורים בדרך זו או אחרת למתרחש במופע. הבן שלי נהנה להסתכל על הציורים ולנסות להבין את הקשר בינם לבין המוצג על הבמה. בסיום המופע הציור מקבל משמעות מצמררת.
לפרטים והזמנות: מרכז סוזן דלל, www.suzannedellal.org.il
ניהול אמנותי, רעיון וכוריאוגרפיה: מיכל נתן, בימוי:אורנה בן חורין, עיבוד: יאיר שיינפלד, אילן שיינפלד, תלבושות: רוני אביב,צייר: יהודה גולדין, כרמן:מיכל נתן, רקדנים/ות: להקת הפלמנקו הישראלית COMPAS.