1. 
מעבר לכך, קיימים גם שילובים שונים של אלמנטים משתי ההפרעות, זאת בנוסף להפרעת אכילה התקפית – התקפי זלילה ללא פעולה של היטהרות או התנקות לצורך תיקון המצב. לפחות 30 עד 40 אחוזים מהסובלות מהפרעות אכילה היו מוגדרות קודם לכן כבעלות עודף משקל. ישנן אנורקסיות שהופכות בהמשך גם לבולימיות.
2. הפרעות אלה ניתן למצוא גם בקרב בני נוער וגם בקרב מבוגרים. על פי נתונים של עמותת "שחף", הפועלת לקידום אפשרויות ההחלמה מהפרעות אכילה במסגרת הקהילה, הפרעות אכילה אופייניות יותר לאוכלוסיית הנערות המתבגרות והנשים הצעירות. שכיחות הפרעות אכילה באוכלוסיית הנשים (בגילאי עשר עד 30) נעה בין חצי אחוז לעשרה אחוזים. ב- 85% מהמקרים ההפרעה מתחילה בגילאי 12 עד 20.
3. אנורקסיה נרבוזה נמצאה באחוז מכלל אוכלוסיית הנשים בגילאי עשר עד 30, כאשר השכיחות הייתה גבוהה יותר בקרב העוסקות בדוגמנות, ריקוד ובהתעמלות. בולימיה נרבוזה נמצאה בקרב שניים עד עשרה אחוזים מהאוכלוסייה הכללית ובשיעור של 19% בקרב אוכלוסיית הסטודנטים. 90% ממקרי הבולימיה הן בקרב נשים. שכיחות השיא בגילאי 15 עד 30.
4.
קריטריונים לאבחון בולימיה: אכילה בפרק זמן מוגבל כמות מזון שמוגדרת כגדולה; תחושה של חוסר שליטה על האכילה במהלך התקפי הזלילה; פעולות שגרתיות של היטהרות; התקפי האכילה וההיטהרות חוזרים על עצמם לפחות פעמיים בשבוע במשך שלושה חודשים; הערכה עצמית שמושפעת מדימוי הגוף והמשקל; ההפרעה לא מתרחשת במהלך אפיזודות של אנורקסיה נרבוזה.
5. בנים ואנורקסיה: גם בנים בגיל הנעורים סובלים מהפרעות אכילה, אם כי השכיחות נמוכה מזו שבקרב בנות (יחס של 1 ל- 9). אין הבדל גדול בסימפטומים בין בנים לבנות. המקבילה להפסקת הווסת אצל בנות היא הירידה בחשק המיני.
6. מהלך המחלה: ההפרעות יכולות להתחיל מתוך כוונה טבעית לרדת במשקל. בני המשפחה אף עשויים לעודד בהתחלה את התהליך החיובי של המודעות למשקל והעיסוק בפעילות גופנית. בהדרגה מקבלת התופעה ממדים פתולוגיים והופכת להפרעת אכילה. מהלך המחלה אינו אחיד; יש שמחלימות תוך כמה חודשים, בקרב אחרות המחלה מגיעה בגלים, ויש שהיא נמשכת באופן עקבי.
7. סיבוכים אפשריים: הפרעת אכילה נחשבת הפרעה פסיכולוגית, אך יש לה גם השלכות רפואיות חמורות. בקרב אנורקסיות עלולות להופיע תופעות כמו העדר וסת, נשירת שיער ושיער יבש, ציפורניים שבירות, פלומות שיער מופיעות על העור כדי להגן עליו, התייבשות, טמפרטורת גוף נמוכה וקושי להתמודד עם קור, פגיעות למחלות וזיהומים, בעיות בקצב הלב וחולשת שרירים. בקרב בולימיות יכולות להופיע תופעות כמו: אוסטיאופורוזיס כתוצאה מחוסר בסידן, נזקי שיניים כתוצאה מפגיעה של חומצות הקיבה, צלקות על גב כף היד כתוצאה מגרימת הקאות, בטן נפוחה, עור יבש והתכווצויות של שרירים.
8. מהם הגורמים להפרעות האכילה? רוב המטפלים והחוקרים סבורים כי בבסיס ההפרעה ישנו שילוב של גורמים חברתיים, אישיים-פסיכולוגיים ומשפחתיים. תחילה ישנו הרצון להוריד במשקל ולהיות רזה. השאיפה עשויה לנבוע מלחץ חברתי-תרבותי, ולהיות מושפעת מאידיאל היופי שמציג נשים רזות כמושלמות ונחשקות. ישנם מקרים שבהם ההפרעה היא ביטוי למופנמות, חוסר ביטחון בסיסי, דיכאון או יחסים בין משפחתיים בעייתיים.
9. כיצד יכולים הורים לזהות שבנם או בתם סובלים מהפרעת אכילה? כמה סימני אזהרה: הימנעות ממעגלי אכילה חברתיים; עיסוק אובססיבי בספירת קלוריות; שתייה מוגברת על מנת להרגיע את תחושת הרעב; עיסוק מוגבר בפעילות גופנית; נסיגה חברתית ותחושה של ריחוק וניתוק; תופעות כמו עצירות, סחרחורת או נדודי שינה; שינויים במצב הרוח ופגיעות רגשית; בעיות ריכוז ופגיעה אפשרית בלימודים; אי סדירות מחזור או הפסקת הוסת.
אנורקטיות ובולימיות עשויות להסתיר את התופעה על ידי אימוץ התנהגויות מסוימות, לדוגמה: הבת עשויה ללבוש בגדים גדולים שיסתירו את הרזון ולשקר לגבי הרגלי האכילה שלה.
כדאי לשים לב כי בקרב הבולימיות הירידה במשקל אינה מורגשת כמו בקרב אנורקטיות.
10. הטיפול בהפרעת האכילה תלוי במקרה האינדיווידואלי ובחומרת ההפרעה. קיימות מסגרות שונות לטיפול - מסגרת של אשפוז במחלקות פסיכיאטריות במצב של הידרדרות חריפה, אשפוז במחלקות ילדים לשם פיקוח רפואי צמוד, אשפוז במחלקות ילדים שמתמחות בהפרעות אכילה וטיפול במרפאות של קופות חולים או במרפאות פרטיות. קיימות גם אפשרויות לטיפול במסגרת אשפוז חלקי, אשפוז יום או אשפוז יום חלקי.
במקרים מסוימים הטיפול הראשוני הוא אקוטי- מטרתו לאזן את המצב הגופני והנפשי. לאחר מכן נדרש לעתים טיפול פסיכותרפי ארוך טווח להתמודדות עם הסוגיות המורכבות והקונפליקטים שעומדים בבסיס ההפרעה - דימוי עצמי מעוות, ערך עצמי נמוך, דיכאון ויחסים במשפחה. במקביל לטיפול הפסיכולוגי נדרש גם ליווי ייעוץ רפואי – מעקב אחר הסיבוכים הרפואיים וייעוץ תזונתי. לפעמים ניתן גם טיפול תרופתי בתרופות אנטי-דיכאוניות.
רוב המטפלים מדגישים כי מעורבות המשפחה בטיפול בהפרעות אכילה בגיל ההתבגרות היא חיונית, ולכן מומלץ בדרך כלל גם לקיים טיפול משפחתי. כדאי להורים להיות עם יד על הדופק ולשים לב היטב לסימני האזהרה. ברגע שמתעורר חשד שהבת סובלת מהפרעת אכילה, כדאי לפנות לייעוץ מקצועי אצל פסיכיאטר או לפנות למרפאה שמתמחה בהפרעות אכילה, על מנת לבחון את המשך הטיפול הנדרש. במקרה כזה לא מספיק טיפול פסיכולוגי קונבנציונאלי או פגישה עם תזונאית.
במקרים רבים נערות שסובלות מהפרעות אכילה יגידו הכל כדי שיניחו להן לנפשן ויאפשרו להן להמשיך ולרדת במשקל או לנהל את האכילה הכפייתית, וצריך לקחת את זה בחשבון. בטיפול עצמו כדאי להתעקש על טיפול כולל – רפואי, תזונתי ופסיכולוגי ואם יש צורך בכך - אשפוז.
סייעו בהכנת הכתבה: ד"ר סינתיה כראל, פסיכיאטרית, מכבי שירותי בריאות; עמי ברונסקי, פסיכולוג קליני
