לפני כשנה ניגשה אליי נועה, ביתי, שהייתה אז בת 14 ואמרה שקבעה להיפגש עם חברים בחוף הים של תל אביב. כדי להגיע לשם היא הייתה צריכה לנסוע לבד בשני אוטובוסים ואמרה שתחזור עד ארוחת הערב. התרגשתי. היו לי הרבה חששות אבל לא יכולתי להסתיר את ההתרגשות מעצם הבקשה שלה וכמובן שהסכמתי. עבור רובכם זו נשמעת כמו שיחה שגרתית בין בת עשרה לאמא שלה, ואולי עבור חלקכם התיאור של "התרגשות" מהשיחה ישמע מופרז.
נועה שלי (15) אובחנה בגיל שנתיים במחלה קשה. זה היה בעקבות ביקור, שגרתי יחסית, בבית חולים בעקבות מחלת חום עונתית והסתיים באבחנה ששינתה לנו את החיים. את שנות הילדות של נועה היא העבירה בצמוד אלינו. הטיפולים במחלקות השונות, תשע מחלקות שונות, ההיעדרויות מבית הספר ואפילו הטיסה לחו"ל לצורך השתלה, היו מלווים עם הרבה מאוד קשיים ו"תופעות לוואי" חברתיות ופיזיות. ההשקעה בחיי חברה או בפעילויות אקסטרים, טיולים ובילויים הייתה נראית טיפשית ולא חשובה, וההתמקדות בטיפולים ובבריאותה של נועה היו, בצדק כמובן, בראש סדר העדיפויות.
"לראשונה גם אני הייתי בנופש"
כשנועה הייתה בת שבע, שמענו לראשונה על כפר נהר הירדן. כפר נופש לילדים החולים במחלות כרוניות ומחלות מסכנות חיים, המציע ללא עלות חמישה ימי נופש לילדים, הכוללים עשרות פעילויות, טיולים והפעלות. כשהבנתי שעליי לשלוח את נועה לבד, לראשונה בחייה, ללא ליווי שלנו, היססתי. אך הרצון לייצר עבורה חוויות חדשות וקצת הפוגה מהביקורים במחלקות בתי החולים גברו על האינסטינקט הטבעי, המגונן, שאמר שאני צריכה אותה צמודה אליי. לא האמנתי שאני, אחרי כל מה שעברה בגיל כל כך צעיר, שולחת אותה לחמישה ימים לבד, מחוץ לבית. החלטה לא פשוטה עבור כל הורה לילד בן שבע.
ההפתעה הייתה כפולה, לא רק שהופתעתי מהיכולות של נועה להשתלב כל כך בקלות וליהנות בסביבה חדשה, ללא פרצופים מוכרים. הופתעתי בעיקר מעצמי, עד כמה החיוך ששמעתי בקול שלה, בשיחת הטלפון שלנו, הרגיע אותי ועזר לי לשחרר את כל המגננות שפיתחתי לאורך השנים. הידיעה שהיא נמצאת בכפר, עם ליווי רפואי צמוד, וצוות מתנדבים שעוטפים אותה מכל כיוון עזר לי, לראשונה מאז אובחנה, לשחרר. גם אני הייתי בנופש, לא רק היא.
כשנאמר לנו באחת השנים שככל הנראה לא יהיה מקום לנועה בנופש השנתי, כי מספר המקומות מוגבל, ויש הרבה ילדים שזקוקים לנופש, עשיתי כל שביכולתי, נלחמתי ממש כדי שנועה תוכל לצאת. נלחמתי כאילו היה מדובר בתרופה או טיפול רפואי שעליי השיג עבורה, כי זה לא פחות חשוב. לבסוף, שיצאה לנופש, נשמתי לרווחה כי ידעתי שלא הייתי מסוגלת לאכזב אותה אם לא הייתה יכולה לצאת.
היום, שמונה שנים אחרי הנופש הראשון שלה בכפר, זה האירוע השנתי שאנחנו מצפים לו כל שנה. בכל שנה נועה חוזרת עם רפרטואר שירים, ריקודים וסיפורים חדשים שהיא כמובן דואגת ללמד את אחיה הקטנים, שגם הם ירגישו כאילו היו שם איתה. הצמיד שמקבלים הילדים בתחילת הנופש לא יורד לה מהיד שנה שלמה עד הנופש הבא. יש שם גאוות יחידה של ממש. נועה כבר היום יודעת שאת שנת השירות לפני הצבא היא תעשה בהתנדבות בכפר נהר הירדן.
נלחמתי כאילו היה מדובר בתרופה או טיפול רפואי שעליי השיג עבורה, כי זה לא פחות חשוב. לבסוף, שיצאה לנופש, נשמתי לרווחה כי ידעתי שלא הייתי מסוגלת לאכזב אותה אם לא הייתה יכולה לצאת.
הפעם הראשונה שהבנתי עד כמה הנופש השפיע על נועה ועד כמה הוא חשוב לשיפור היכולות החברתיות, לבניית הביטחון העצמי ובהרבה מעבר לפעילות חווייתית נחמדה, הייתה בשנה שעברה, כשנועה אמרה שהיא הולכת לפגוש חברים מהכפר בתל אביב. חברים שכל אחד מהם מתמודד עם מחלה או מוגבלות, כאלה שהיא יכולה להזדהות איתם אבל יותר מהכל, לבלות איתם ולצחוק איתם, כמו שעושים ילדים.
בימים אלה יצא כפר נהר הירדן בקמפיין מימון המונים שמטרתו להמשיך את הפעילויות בכפר ולאפשר למאות ילדים נוספים לקחת חלק בפעילויות. כמו כן, להרחיב את פעילויות "כפר במזוודה" המגיעות לילדים במחלקות השונות בבתי החולים.
לינק לתרומה http://bit.ly/Jrv-JGive