האחד גדל בצלו של אב מיוחס אך אלכוהוליסט, השני זכה לראות את אביו הביולוגי רק בשנות העשרה שלו; ברק אובמה וג'ון מקיין, כיום המועמדים המובילים לנשיאות ארה"ב ובעבר נערים שובבים, גדלו וחונכו במקומות שונים ובנסיבות חיים אחרות אך עם לא מעט קווי דמיון. חמושים בביוגרפיות האישיות שלהם ובפסיכולוג קליני, יצאנו לבדוק עד כמה חוויות הילדות שלהם וגיבוש הזהות העצמית השפיעו על השאיפות הפוליטיות שלהם, והאם מאפייני האישיות שלהם כילדים יכלו לרמוז על המעמד אליו הגיעו.
"ניתן לזהות אצל ילדים מסויימים מאפיינים של מנהיגות, אם כי זה לאו דווקא חייב להתפתח למשהו בעתיד", אומר דורי לוי, פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי. "יש תכונות של מנהיגות מולדת שמצויות בגנים. יש ילדים שנולדים עם כוח פיזי חזק יותר, יש ילדים שלא מוותרים מהר, ילדים שמנהיגים את ההורים שלהם. וכמובן שיש כמה סוגים של מנהיגות.
"למדתי שהעולם אלים"
ברק חוסיין אובמה נולד ב- 1961 בהונלולו, הוואי. אביו, ברק חוסיין האב, בן למשפחה מוסלמית הגיע להוואי מקניה במסגרת תוכנית אמריקנית לטיפוח סטודנטים. אמו, אן דנהאם, הגיעה עם הוריה מקנזס. השניים נפגשו בעת שלמדו ב"מרכז מערב-מזרח" באוניברסיטת הוואי. כשאובמה היה בן שנתיים הם התגרשו.
לאחר הגירושים חזר אביו לקניה, שם נישא מחדש לשתי נשים. ברק נשאר עם אמו, שנישאה לסטודנט אינדונזי, והמשפחה עברה לג'קרטה שבאינדונזיה כשהוא היה בן שש. שם גם נולדה לו אחות למחצה בשם מיה סואטורו-נג.
באינדונזיה למד אובמה בבית ספר קתולי במשך שלוש שנים ועוד שנה בבית ספר ציבורי. החיים בג'קרטה היו מלאי הרפתקאות. על פי עדויותיו (אובמה כתב שני ספרי זיכרונות) - יום אחד אכל נחש ובפעם אחרת אימץ לעצמו קוף בשם טאטה. בעיר הבירה גם נחשף למושגים כמו עוני ודיכוי, והבין כי למשפחתו מעמד מיוחד בגלל היותה מערבית. "למדתי שהעולם הוא אלים, בלתי צפוי ולעתים אכזרי", כתב בספרו.
כשהיה היה בן עשר חזר ברק לבדו להוואי והתגורר עם הורי אמו. הוא נשלח ללמוד בבית ספר פרטי יוקרתי וסיים אותו בהצטיינות. על פי ההשערות, כשחזר לגור בהוואי החל להיות מודע למוצאו, ולמשמעות של להיות אפריקני-אמריקני (אובמה מגדיר עצמו כאפריקני-אמריקני למרות שיש שטוענים שהוא לא נחשב כזה). במקומות מסוימים בספריו מכיר אובמה בכך שהרכב האוכלוסייה הרב-תרבותי בהוואי הוא אפילו מסובך יותר מאשר כור ההיתוך האמריקני. על השנים שלו בהוואי כתב בספריו: "האירוניה היא שההחלטה שלי לעבוד בפוליטיקה ולדבוק בקריירה כזו בעיר גדולה ומרכזית, קשורה במובנים מסוימים לכך שגדלתי בהוואי, והאידיליה שהוואי מייצגת בזיכרון שלי".
אובמה גם תיאר כיצד הוא נאלץ להשלים עם מוצאו. בספריו הוא מתאר את החיים עם סבו וסבתו כילד שחור במשפחה אמריקנית לבנה מהמעמד הבינוני ואת העיסוק המתמיד שלו בשאלות של זהות. לדבריו, הרגיש כמו אאוטסיידר בהוואי כי לא היו שם אפריקנים-אמריקנים רבים. באותן עדויות הוא גם מודה שהשתמש בשנות העשרה שלו באלכוהול, מריחואנה וקוקאין.
על פי עדויות, אובמה מתואר כ"בונה גשרים", שמביא עמו הבטחה לשינוי, ובעל אידיאולוגיה שמאחדת אנשים. המורה שלו בתיכון זוכר אותו כנער חכם וידידותי, שיודע להתבטא היטב. על פי התיאור הוא היה מנהיג שקט בקרב חבריו. כשהיה מתעורר סכסוך, הוא היה זה שבדרך כלל התערב כדי להביא לסיומו.
כשהיה אובמה בשנות העשרה שלו, אביו הגיע לבקרו בהוואי. זאת הייתה פגישתם הראשונה מאז שהוריו התגרשו. אביו נהרג בתאונת דרכים בשנת 1982 כשאובמה היה בן עשרים ואחת. ארבע שנים לאחר מכן ביקר אובמה לראשונה בקניה, פגש את משפחתו החורגת והתחקה אחר שורשיו. אמו מתה מסרטן השחלות בגיל 53.אחרי התיכון למד בקולג' בלוס אנג'לס, ומשם עבר לאוניברסיטת קולומביה בניו יורק ללימודי מדעי המדינה.
האם מאפיינים מסוימים בילדותו של אובמה יכלו להוביל אותו בדרכו כמועמד לנשיאות?
לוי: "באשר לנתונים אישיים ונסיבות חיים, אובמה נולד למשפחה משולבת – אב שחור ואם לבנה. וזה מתאים לאופי התפתחות החברה האמריקנית בשנות האלפיים, שהיא כבר לא חברה דיכוטומית. אובמה הופיע במקום הנכון בזמן הנכון מהבחינה הזו. השילוב הזה הוא שילוב מנצח ופועל לטובתו. ההרכב המשפחתי המיוחד והעובדה שהוא גדל עם סבו וסבתו יכולה להעיד על חוזק נפשי. אנשים שמוקפים בדמויות הוריות שונות ומגוונות, יכולות לתרום לאדם. כנראה שהייתה לו קומבינציה משפחתית טובה שלא הרסה אותו אלא עזרה לו להתפתח. גם ילדים שגדלים ליד דמויות חזקות עם איכויות של מנהיגים מפנימים את זה. ככל הנראה אובמה הפנים דברים חיוביים".
"אלכוהוליזם זה מחלה"
ג'ון מקיין נולד ב- 1936 בבסיס צוללות אמריקני באזור תעלת פנמה. הוא בן למשפחה מכובדת של אדמירלים בחיל הים האמריקני (גם אביו וגם סבו היו אדמירלים). בילדותו נדד רבות עם משפחתו בין בסיסים אמריקניים בעקבות שירותו של אביו. מקיין נאלץ להחליף קרוב ל- 20 בתי ספר בשנות ילדותו.
בראיון עם העיתונאית האמריקנית דיאן סוייר, מקיין הודה כי סבל מחוסר היציבות בילדותו והחינוך הלוקה בחסר. "המעברים התכופים היוו עבורי מכשול עיקרי לקבל השכלה טובה", אמר. "ברגע שהייתי מתאקלם בבית ספר, אבי היה מתפטר מעבודתו. לעתים נדירות ראיתי שוב את החברים שהשארתי מאחור". מקיין גם אהב לעסוק באגרוף והיאבקות, ועל פי סיפורים, כך למעשה למד להגן על עצמו ולהדוף מעליו בריונים בבתי הספר אליהם הגיע.
על בתי הספר המאולתרים בבסיסים הצבאיים הוא אמר: "לפעמים בתי הספר עצמם היו לא יותר מבנים ארעיים של מטוסים. בכיתות היו ילדים מכל הגילאים. היה מורה אחד ביום כזה ומורה שני ביום אחר. לפעמים לא היה מורה כלל".
את רוב שנות ילדותו העביר רק עם אמו. אביו נעדר הרבה, וכשכן נכח נהג לשתות. כשמקיין היה בן 16 הוא מצא אותו שכוב שיכור במדים בחדר המדרגות של הבית. "זה קשה כשאתה ילד", אמר מקיין. "אתה לא מבין שאלכוהוליזם זה מחלה, ושאלכוהוליסטים עושים דברים שאחרת הם לא היו עושים".
ב- 1951 משפחתו של מקיין השתקעה בוורגי'ניה, שם למד בפנימייה אפיסקופלית פרטית. על פי עדויות הוא אהב בעיקר היסטוריה צבאית ושירה. חבריו סיפרו גם על התנהגות הוללת שלו במסיבות. הוא אף זכה לכינוי "ג'ון ויין מקיין" וסיפורי החיזור והכיבוש שלו הפכו לאגדות.
אחר כך הלך בעקבות אביו ללמוד באקדמיה הצבאית של הצי האמריקני באנפוליס, ויריביו דואגים להזכיר כי את לימודיו סיים חמישי מן הסוף מתוך 899 תלמידים. עם סיום הלימודים התגייס כמובן לצי. בראיון נזכר כי במשך השנים חש לעתים התמרמרות ומורת רוח על המסורת המשפחתית הכפויה. "אני זוכר שכעסתי על כך שהדרך כבר הייתה סלולה עבורי, אם בכוונה ואם לאו, על ידי הורי", הוא אמר. "כשחברים של אבי היו מגיעים הביתה, הם היו שואלים 'באיזה כיתה הוא הולך להיות' ולא 'האם הוא הולך ללמוד באקדמיה הימית'. בעבר כתב מקיין: "השאיפה המתמשכת של חיי היא לרכוש את כבודם של אבי וסבי".
ומה באשר לציפיות של הוריו של מקיין ממנו, והמעברים התכופים מהם סבל?
לוי: "מקיין הוא מאד מיושן ולא מתאים לתודעה האמריקאית החדשה. הוא סוג של אישיות יותר נוקשה. ילדים להורים אלכוהוליסטים הם לעתים קרובות אנשים שקצת מפחדים להביע רגשות, הם רגישים מאד לניואנסים, עלולים להימנע מעימותים, וכל הזמן דרוכים לקלוט סכנות ולנטרל אותן. ניתן לראות את זה בא לידי ביטוי בכל שמקיין כל הזמן מתריע מפני סכנות. מצד שני הוא גדל במשפחה צבאית, כך שהמנהיגות אצלו בדם. השאלה איזו מן מנהיגות זו. האם היא מתאימה ליחידה צבאית או לעם. גם ילד שגדל בנסיבות קשות יכול להיות מנהיג. השאלה איזו עבודה הוא עשה ומה קרה לו בדרך. לפעמים השאיפה למנהיגות מפצה על חסך מסוים".