כשאתם אומרים: "אלוהים שומר על היהודים"

למה אתה תמיד מצליח להרוס הכל?

זהו משפט שיש להורים נטייה לומר בשעת כעס. למעשה הוא מסביר עד כמה להם היה תסריט בראש והילד שינה משהו בתסריט או לא היה מרוצה. התסכול הזה שההורים מרגישים גורם לומר משפטים שרק ממשיכים לייצר סיטואציה שלילית ולא עוזרים לאף אחד לשנות.

מה כדאי לעשות: נסו לפני כל דבר לתאם ציפיות, להסביר מה את מצפים מהילדים ואז יש סיכוי שהם יזרמו אתכם טוב יותר.

יש ילדים שאין להם בכלל ולכם שום דבר לא מספיק

עם יד על הלב מי אשם בכל השפע הזה שיש להם ומי קונה להם דברים לפני שהם לא הבינו שהם רוצים אותם? אין כאן האשמה אנחנו חיים בעידן שפע שכולל אוכל, בגדים, משחקים ואפילו נופשים והם חיים בתוכו ומקבלים כל דבר כמובן מאליו. ילדים קטנים ואפילו גדולים יותר לא מצליחים להבין שיש כאלה שחסר להם, זה מגיע בשלבים מאוחרים יותר.

מה כדאי לעשות: לנסות לקנות במידה, לא ליצור שפע שהילד לא יכול להתמודד איתו ומדי פעם לתת לילד לחכות למשהו שהוא רוצה. תלמדו אותם להעריך ואז יש סיכוי שאתם לא תרגישו שהם מזלזלים.

אלוהים יעניש אותך / אלוהים שומר על היהודים / אלוהים החזיר להם

בין אם אתם מאמנים או אומרים את המשפט כצורת ביטוי, כדאי לשמור את אלוהים ואת ההתערבות שלו לדברים משמעותיים יותר. במשפטים האלה אנחנו נותנים את התחושה לילד היא שיש מי ששומר ומעניש מבחינה חיצונית ומגן א מעניש. בפועל החיים מורכבים יותר.

מה כדאי לעשות: בגילאים קטנים פחות לערב את הילדים בכעס שלכם על אחרים.

ללכת לבית חולים / זריקה / תפרים זה לא כואב בכלל

אנחנו ההורים יודעים שחלק מהפרוצדורות הרפואיות יכולות לכאוב לא מעט. המשפט המתוחכם הזה נועד להסתיר את העובדה שאתם מפחדים מזריקות ומהמקדח של רופא השיניים הרבה יותר מהילד שלכם. ההמלצה  להימנע ככל האפשר משקרים, בעיקר כשאתם יודעים שזה כן יכאב.

מה כדאי לעשות: נסו להסביר לילד מה עומד להתרחש, ולא לשקר או ליפות את המציאות. שקר הוא מתכון בטוח לחוסר אמון של הילד בכם בפעם הבאה. נסו להתייחס למצב בלי תיאורים מיותרים, למשל: "רופא השיניים יבדוק ויחליט מה לעשות. לפני כל שלב הוא יכין אותך ויסביר אם זה יכאב או לא". תהיו שם איתו וחבקו כשכואב אבל אל תבטיחו משהו שלא יקרה.

אסור לך להרגיש ככה

ילדים רוצים לפעמים להרביץ מתסכול וחשוב הפריד בי הכעס והתסכול- שהוא לגיטימי, לבין הרמת היד שהיא לא.

מה כדאי לעשות: נסו להגיד שאתם רואים שהוא כועס או מרגיש עצוב אבל חשוב להגיד את הדברים ולא להרים ידיים. תנו שם לכעס, עזרו לו לבטא את עצמו ובמקביל הסבירו שאתם לא מרשים להרביץ

זה לא נכון שאתה מרגיש ככה (כשרוצה שהאח ייעלם)

הולדת אח חדש או אפילו יחסים בין אחים יכולים להיות מורכבים. זה טבעי שהילד יכעס על אחיו או ירצה להיות לבד. אין לאמירות האלה שום קשר ליחסים העתידיים שלהם. אבל ככל שאתם תתעלמו ותבטלו את התחושה רק תיצרו אצל הילד תסכול.

מה כדאי לעשות: ניתן לתת לכעס מילים ולומר אני מבין שאתה כועס אבל אח שלך כאן לתמיד. ואם אתה רוצה שלפעמים נשחק רק אנחנו לבד אני אשמח.

אתה לא באמת מרגיש ככה (כשהוא אומר שהוא שונא את אמא או את אבא)

באותו הרגע הילד כועס או שונה או עצבני וככה הוא מגיב והרצון שלכם להסביר לו שהוא לא מרגיש ככה אפילו מבלבל.

מה כדאי לעשות: נסו פחות להסביר לו מה הוא לא אבל כן הסבירו לו מה הוא מרגיש (כועס עכשיו) ומה הוא יכול לעשות- אתה יכול לכעוס וזה בסדר ולהזכיר לו תמיד שאתם אוהבים אותו ותמיד תאהבו אותו גם כשהוא כועס.

רק ילדים קטנים בוכים / לא יפה שבנים בוכים / אל תבכה

בכי הוא תגובה לתסכול לכאב לכעס. יש ילדים שבוכים יותר ויש שפחות. אם תסתכלו היטב יש גם מבוגרים שבוכים בקלות ויש כאלה שלא. המשפט "תפסיק לבכות כמו תינוק" הוא משפט משפיל ומקטין, שיש בו ביקורת מזלזלת כי הרי הילד לא רוצה לבכות וזה קורה לו. בחברה שמדגישה את התפקידים הסטראוטיפיים של גברים שלא בוכים, האמירה הזאת לבנים היא מקטינה עוד יותר.

מה כדאי לעשות:  מחבקים את הילדים כשהם בוכים ועוזרים להם להתגבר ולהתמודד. אל תדאגו החברה שלנו כל כך קשוחה שהיא מעביר להם את המסר המקטין לבד ואתם כהורים שלהם תנו להם מקום להיות גם עצובים.

כדורגל/ כדורסל / ספורט זה של בנים, ורוד זה רק לבנות

זוכרים שאנחנו בשנת 2020 כמעט? בנים יכולים להתלבש בצבעים שונים בנות יכולות לשחק כדורגל וזה אפילו מצוין.

מה כדאי לעשות: בעיקר לזכור שהצבע של החולצה או המשחק שהילדים משחקים בו לא מעידים על כלום ולא ישנו דבר. תנו להם להיות ילדים ולהיות מאושרים להתלבש או לשחק במה שמתאים להם.

למה אחותך מצליחה להתארגן מהר ממך?

משפטי השוואה מכל סוג לא עוזרים ולא מחזקים אלא עושים תהליך כפול - משפילים את הילד ומצד שני גם יוצרים יחסים פחות טובים בין הילדים.

מה כדאי לעשות: אם אתם מרגישים שלילד אחד יש בעיה אובייקטיבית נסו לעזור לו להתמודד ולשנות אבל לא בהשוואה אלא דרך חיזוקים. במקביל נסו לראות את הדברים הטובים של הילדים וחזקו אותם ופחות התייחסו לדברים החלשים.

למה אני חייבת להתאמץ ואתם לא מעריכים את זה?

הציפיה הלא ברורה בעיני שילד בן 3 וכן גם ילד בן 18 יעריך את המאמץ שאנחנו עושים היא בהחלט לא ריאלית. ביננו אנחנו התחלנו להעריך את ההורים שלנו רק בשלב בו הפכנו להורים בעצמנו.

מה כדאי לעשות: אם אתם מרגישים שהילדים באמת מגזימים ואתם הפכתם לעובדים שלהם זה הזמן לשיחת תאום ציפיות קטנה - מה אתם מצפים שהם יעשו ומה הם מצפים מכם. זה עובד טוב יותר ממונולוגים שמנגנים על המצפון שלהם ומביכים את כל מי שעובר במקרה ליד.