למה אין לי בעצם חברים אמיתיים? מה יש בי שדווקא אליי אף אחד לא ניגש? אני רזה, אבל לא חושבת שאני הכי יפה שיש. גם בי יש חסרונות, אבל כמו לכל אדם.
מאז שאני זוכרת את עצמי, אף אחד לא רצה ליצור איתי קשר חברתי. ניסיתי לגשת לילדים אבל אף אחד לא רצה בחברתי. ניסיתי גם להזמין אליי ''חברים'' הביתה כדי שאמא שלי תהיה מאושרת אבל אף אחד לא רצה לבוא אליי.
גם בבית הספר החדש לא קיבלו אותי
אחד האירועים שאני זוכרת הכי טוב היה כשהוזמנתי ליום הולדתה של ילדה שלמדה איתי בכיתה ד'. הייתי כל כך מאושרת סוף סוף. מישהו מזמין אותי ליום ההולדת שלו ולא דילג עליי "בטעות" כשהמורה לא ראתה בזמן שחילק הזמנות. באתי אליה הביתה מחוייכת. חשבתי שמצאתי לי חברה אמיתית, שרוצה שאבוא ליום ההולדת שלה. באו לפניי כבר המון ילדים וכשדפקתי ונכנסתי בדלת עם המתנה הרבה משפטים בסגנון ''אוף, איזה באסה שהיא באה'' רצו שם.
כשעליתי לכיתה ה' ההורים שלי החליטו שזהו, שאם יעבירו אותי בית ספר יהיו לי חברים. בחודשיים הראשונים היה לי ממש כיף. התחברתי לכל הבנות ושיחקתי איתן בהפסקות והן אפילו באו אליי הביתה. אבל פעם אחת, כשחזרתי הביתה, פגשתי כמה ילדים מבית הספר הקודם. הם ראו את סמל בית הספר החדש שלי, וזהו. הם דיברו עם כמה ילדים שהם מכירים מבית הספר החדש שלי, ומאז גם שם הילדים ניתקו איתי קשר.
אני שואלת למה? למה ניתקו איתי את הקשר? היה לנו כיף, שיחקנו וצחקנו והיה כיף ללמוד שם. אז למה? מה עשיתי לילדים האלה שהיה כל כך רע עד החליטו להתאכזר אליי בצורה כזאת?
אהבו את הפלאפון שלי, לא אותי
איכשהו במהלך השנה ילדה אחת חזרה לדבר איתי. התחברתי לחברה נוספת שלה ופתאום כולן נהיו חברות שלי. אבל הייתי תמימה, הכל בגלל שקנו לי פלאפון וכולן רצו לגעת בו, להסתכל ולשחק. עברו שלושה שבועות ופתאום כולן התרחקו שוב. פשוט כי הפלאפון החדש שלי כבר נמאס בעיניהן.
ניסיתי איכשהו להחזיר אותן לשחק איתי שוב, להיות חברות שלי. אז הכנתי מכתבים והחלטתי לעשות מסיבת פיג'מות אצלי בבית. הכנתי הכל: ההורים שלי קנו פיצות, חטיפים ושתייה ואני הזמנתי את כל ''החברות'' שלי וקיוויתי שהן יבואו. אמא שלי אפילו קנתה לי פיג'מה חדשה לכבוד האירוע.
אם חשבתם שמישהי טרחה לבוא, אז טעיתם. אף אחת לא באה, אף אחת. התקשרתי אליהן אבל כל אחת המציאה לי תירוץ אחר והרגשתי כל כך מושפלת.
סיימתי שם את כיתה ו' בלית ברירה ועליתי לחטיבה. עשיתי טעות והלכתי ללמוד בחטיבה שהן הלכו ללמוד בה. ציפיתי למצוא חברים חדשים, אבל גם שם הכל חזר על עצמו. שוב מסכת העינויים הזו.
אני רוצה לשאול למה דווקא אותי נידו? למה אותי? מה שונה בי? אני רגילה לגמרי. למה אין לי חברים? למה אני תמיד מנסה לפתח קשרים חברתיים ואף אחד לא מתעניין בזה? למה לי אין חברות אמת שאני יכולה לספר להן דברים שלאמא לא אומרים? אני מקנאה בכל הבנות שיש להן חברות. פשוט מקנאה. גם אני רוצה למצוא, אפילו אחת תספיק לי.
התאהבתי במישהו והוא בי
חשבתם איך זה להיות בלי חברים אבל להיות מאוהבת? הסיפור מסתבך.
במשך השנתיים הראשונות בחטיבה הייתי מאוהבת במישהו, שלא נראה לי שהוא שם לב שאני בכלל קיימת. היינו חולפים זה על פני זו במסדרון, מחייכים במקום לומר ''שלום'' וזה הספיק לי. אבל בכיתה ח' כשנהייתה לו חברה, החלטתי שזהו, שאני רוצה להוציא אותו מהלב שלי. קל זה לא היה. כל פעם שניסיתי לשכוח הוא היה שולח לי בפייסבוק איזה ''היי'' וממיס אותי מחדש. כמה שאני נשמעת עלובה ופתטית, כן, ככה זה שאתה מאוהב.
התחלנו לדבר, הוא למד להכיר אותי ואת האופי שלי, וכנראה גם התאהב ונהפכנו לחברים. אחרי שלושה ימים נפרדנו. כן, בגלל אותם ילדים שאמרו לו: ''מה אתה מסתובב איתה, היא פדיחה רצינית. ילדה חסרת חברים ואם תאמין לנו גם חסרת חיים''.
אז הוא נפרד ממני כדי לא להרגיש את מה שאני מרגישה כבר שנים: מנודה. מהר מאוד הוא יצא מהלב שלי, וטוב שכך.
אני רוצה להיות חביבה על כולם ושלא ינדו אותי, אך מה עליי לעשות? להשתנות?