"כיצד אוכל לכוון ולהדריך את הילדים שלי בפעילויות בקיץ ובהכנה לשנת הלימודים הקרובה אם בעצמי אין לי מושג מה יהיה?", שאלה זו הפנתה אליי אחת האימהות שהתייעצה איתי לאור הגלים החוזרים של מגפת קורונה, ההנחיות שמשתנות חדשות לבקרים ואי הוודאות הכללית. כמוה חשים הורים רבים אחרים.
חיים באווירה של אי ודאות משולים לניווט סירה בענן של ערפל ללא יכולת לראות את האופק. מצב זה מעורר חרדה, בלבול ולעיתים אף חוסר אונים וייאוש. המציאות החיצונית - התפשטות המגפה, ההנחיות המשתנות, כמות הנדבקים - אינה בשליטתנו. אך כמו ב"תפילת השלווה" ("תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, את האומץ לשנות את מה שביכולתי ואת התבונה להבדיל ביניהם") במאמר זה נתמקד בדברים הנמצאים בטווח ההשפעה שלנו כהורים וחשובים ביותר לנו ולילדינו בתקופה הקרובה.
קומו מהכיסא והתחילו לזוז
מחקרים רבים מצאו שלפעילות גופנית יתרונות פסיכולוגיים ופיזיולוגיים בהפחתת תסמינים רבים, כגון חרדה, לחץ, דיכאון ועוד. במהלך הפעילות הגופנית משתחררים כימיקלים שיש להם השפעה מרחיקת לכת על תפקודי המוח והגוף שלנו. דווקא בקיץ, תקופה שבה לילדים אין פעילויות מחייבות והם מבלים בצפייה ממושכת במסכים, הפעילות הגופנית חשובה יותר מאי פעם.
אני ממליצה להורים ולילדים לעשות פעילות גופנית יחד ולכלול אותה בסדר היום המשפחתי. כך משיגים שתי מטרות כאשר הבילוי המשותף וזמן האיכות חוברים לפעילות הגופנית החשובה לבריאות, לשיפור תפקודים קוגניטיביים ולהפחתת תסמינים של חרדה ודיכאון. הורים רבים סיפרו לי שהליכה משותפת עם ילדיהם אפשרה להם לשוחח על דברים שלא הצליחו לדבר עליהם לפני כן ובכך תרמה גם לשיפור היחסים ביניהם.
חברים, חברים, חברים
הבדידות והניתוק החברתי הם האויבים השקטים של תקופת קורונה. הריחוק הפיזי עלול לייצר ריחוק רגשי, שהוא מסוכן לא פחות מהאיום הגופני, בעיקר לילדים שסבלו גם קודם לכן מקשיים בתחום החברתי. היחסים החברתיים שלנו הם אחד ממשאבי החוסן המשמעותיים ביותר הזמינים לנו, כאשר בידוד חברתי מגדיל את החרדה ואת הסיכון לדיכאון. המלצתי להורים היא להיות מעורבים מאוד בחיי החברה של ילדיהם בתקופה זו יותר מתמיד ולעודד את ילדיהם להיפגש עם ילדים אחרים כמובן תוך שמירה על הנחיות משרד הבריאות.
צחוק, הומור, מוזיקה
עולם הצלילים יכול להשפיע על מצב הרוח בעולם שבו המילים נכשלות. הזדמנויות לצחוק יחד (גם על עצמנו ועל התקופה שבה אנחנו חיים), צפייה משותפת בתוכנית סאטירה או בסרט קומי משחררים בגוף חומרים נוגדי חרדה ותורמים להנאה משותפת ולתחושת ה"יחד" המשפחתית.
ההורים כמודל
ילדינו לומדים מאיתנו כל הזמן. הם "מצלמים" את התגובות המילוליות והלא מילוליות שלנו, את הבעות פנינו, את שפת הגוף וגם את השתיקות. לאורך השנים מוחם מקדד חוויות, זיכרונות ותובנות, אשר בונים פזל ענק של התפיסות שלהם לגבי עצמם, לגבי העולם ולגבי העתיד. הפזל הזה משתנה כל הזמן בהתאם ללמידה חדשה שמתרחשת, לכן ניתנה לנו כהורים הזדמנות מתמשכת להשפיע על האופן שבו ילדינו יתפסו את המציאות שהם חיים בה. גישה הורית אמיתית, מאוזנת ומחוברת למציאות ("נכון, המצב לא פשוט"), אשר משדרת ביטחון בניהול המצב (" גם בתקופה הזאת אני כהורה שלך יודע מה יכול לסייע לך") וכמובן מודלינג להתנהגות רצויה ("גם אנחנו כהורים מקפידים לשמור על קשרים חברתיים ולעשות פעילות גופנית") עשויים לסייע מאוד לכולנו למצוא מצפן פנימי בתקופה של חוסר ודאות.
הכותבת היא פסיכולוגית חינוכית, מדריכה ומטפלת קוגניטיבית התנהגותית וראש התוכנית להכשרת מטפלים קוגניטיביים-התנהגותיים (CBT) במכללת לוינסקי לחינוך