כולנו מקווים להקנות לילדינו את כל הכלים על מנת שיהפכו למבוגרים מצליחים ושמחים, שמתנהלים בעולם בתחושת הצלחה ובעלי שאיפות לצמיחה. רובנו גם מקווים שילידנו ישגשגו וירוויחו כמונו לפחות, וברוב המקרים יותר מאיתנו, ויעפילו עלינו בהישיגיהם. הדבר נכון במיוחד לילדי מהגרים או נכדים למהגרים שהקריבו הרבה על מנת שהדור הבא יפרח. הדבר נכון לתרבויות רבות, ביניהן הישראלית והאמריקנית.
מחקר חדש יצא לבדוק את הנושא הזה, ולעזור להורים שהתשוקה שילדיהם יחוו מאבק פחות בדרכם להצלחה יוקדת בהם. שמו של המחקר מאיים ומבלבל: ״הפסיכולוגיה הסוציואקולוגית של ניידות חברתית כלפי מעלה״, אבל הוא בא בעצם לברר קשר בין הצלחה עתידית של הילדים למשתני חיים שונים.
החוקרים מאוניברסיטת קולומביה, אוניברסיטת אילינוי ואוניברסיטת וירג׳יניה עשו יד אחת כדי להבין למה בערים מסויימות קל יותר לילדים מרקע עני להצליח. המסקנה מאוד לא צפויה ומעניינת: "זיהינו שהאפשרות ללכת ברגל בעיר מסויימת, כמה קל להתנייד בה ללא רכב, היא אחד הסממנים העיקריים בניבוי הצלחת הילדים בה לעלות ברמת החיים וההכנסה שלהם"
החוקרים ניתחו את נתוני המיסים של מעל 9 מיליון אמריקאים. ״הוכחנו שערים שניתן ללכת בהן ברגל, שלא נסמכים בהן על מכונית למטרת עבודה ומשכורת, מורידות מיד את אחד המחסומים בדרך להתקדמות כלכלית. בעוד שני מחקרים שערכנו גילינו שאנשים שחיים בשכונות בהן מתניידים ללא רכב חשים יותר שייכות לסביבתם ולקהילה שלהם, מה שידוע כמשוייך להתקדמות בסולם החברתי האישי.״
החוקרים ממשיכים ומסבירים שניתן למצוא את מידת ההתניידות ברגל בתוך ארה"ב באתר מיוחד שהוקדש לנושא, Walkscore.com, ושהנתונים מדהימים: ככל שהאיזור יותר ״הליך״, כך גדל הסיכוי של הילד האמריקני לעלות מקבוצת השכר הנמוך ביותר (של הוריו) לקבוצה העליונה (בעצמו), עד גיל 30. ״כשחיים בקהילה שבה הולכים ברגל, נעשים בריאים יותר פיזית, הביטחון האישי גבוה יותר בשכונות כאלה, יש פחות חשש מזרים, נוצרים יותר קשרים והסיכוי למצוא עבודה משמעותית יותר גדל,״ הם מסכמים. בשורה התחתונה - לכו על זה.