הילדים יוצאים לשבועיים וחצי של חופשת פסח, ובעצם לפרומו לחופש הגדול, ועמם גם העבודות לחופש, שגורמות לנו לתהות שוב: של מי השיעורים האלה?! כמדי שנה מקדימה חופשת הפסח של הילדים את החופשה שלנו מהעבודה, וגורמת לנו לחפש סידורים שונים ומשונים: קייטנת אמהות, תורות בין ההורים לדודים ולסבים, כדי לאבד מינימום ימי עבודה וגם להספיק את מטלות הלפני-חג שלנו.
אבל היי, גם הילדים הגיעו הביתה עם מטלות בלתי מבוטלות: שיעורי בית, עבודות לחופש, פרויקטים שונים ומבחנים שיקרו מיד אחרי החג, כי אוטוטו כבר מאי והשנה נגמרת, ואיכשהו המורים צריכים לתת ציונים. ומה איתנו ההורים? גם ככה אנחנו בקושי מג'נגלים בין שלל המטלות, גם את זה אנחנו צריכים על הראש? של מי האחריות? ואיך זה יכול להיות שפעם זה כלל לא עניין את ההורים שלנו והם היו עסוקים בשלהם, והיום קבוצות הווטסאפ של ההורים סוערות?
מי זלל את האחריות שלי?
היום חשוב להורים להיות מעורבים, ואכן להיות מעורבים זה חשוב. אמנם פעם היה אחרת ויצאנו די בסדר, אבל זה בסדר לא פחות שהורים מעורבים בחיים של ילדיהם בכלל, ובתחום הלימודי בפרט. אבל, וזה אבל גדול - חשוב לדעת את ההבדל בין מעורבות להתערבות; בין לאפשר להם לקחת אחריות, לבין לזלול להם את האחריות.
איך זה נראה כשאנחנו זוללים להם את האחריות?
אנחנו "יושבים להם על הראש", מזכירים ומזכירים, חופרים ונואמים, עוזרים ודוחפים עד כדי מכריחים, מסדרים להם מערכת, מסכמים להם למבחנים, ולפעמים אפילו אומרים להם את התשובות עד כותבים אותן במחברת עבורם.
ומה זה גורם לילדים כשאנחנו זוללים להם את האחריות?
נכון, לא לקחת אותה. לסמוך עלינו שהלימודים שלהם בידיים שלנו. זה בדיוק ההפך ממה שהיינו רוצים שיקרה. אז למה אנחנו ממשיכים לעשות אותו הדבר ולצפות לתוצאות שונות?
אז מה עושים?
חשוב לזכור שזה לא הכל או כלום. זה לא או שאני שם או שאני לא קיים. בהחלט יש לנו תפקיד. התפקיד שלנו הוא ללוות את הילד שלנו ברכישת מיומנויות לימודים, כמו בכל רכישת מיומנות חיים. עד שהוא מצליח... לאכול לבד/ להתלבש לבד/ לנעול לבד/ לחצות כביש לבד וכן הלאה – אנחנו שם איתו ובשבילו, כך גם עם הלימודים. בהתחלה יותר עוזרים, אחר כך תומכים, ובהמשך הופכים למלווים. היחס שלנו ללימודים תלוי מאוד בגיל של הילד ובצרכים האישיים שלו. יש ילדים שמצליחים להגיע לעצמאות בלימודים בשלב מוקדם, ואחרים זקוקים עוד לליווי ההורי. מה שחשוב הוא לא לעשות עבורם, אלא לדעת מה הם יכולים לבד, ובמה הם עדיין זקוקים לעזרה.
איך כדאי להתארגן עם הלימודים לקראת חופשת הפסח?
- לשבת עם הילד על רשימת המטלות שיש לו מול מספר ימי החופשה ולוח הזמנים המשפחתי. אם הוא נלחץ מעומס המטלות, לעזור לו (אפשר בעזרת דבקיות) לראות שהשד לא נורא כל כך אם מחלקים את המטלות לצעדים קטנים – מה אני צריך לעשות בכל יום כדי לעמוד בסוף בכל היעדים שלי.
- בימי שגרה של חופשה (כאלה שהילדים בבית ואנחנו בעבודה) כדאי מראש להקצות חלון זמן ידוע ומוסכם במהלך היום למטלות לימודיות - גם כשהילדים בוגרים יותר ועובדים לבד, וגם כשאנחנו יושבים איתם.
- כשאנחנו עושים הסכם כזה עם הילדים - האחריות לעמוד בו היא שלנו. למה הכוונה? כדאי שתהיה תוצאה לאי עמידה במטלות (למשל, אם היתה תוכנית כיפית לאחר הצהריים, נחליט שקודם יושבים שעה על שיעורים, ואחר כך יוצאים). כך, במקרה שהילד לא יעמוד בהסכם – נוכל להפעיל את התוצאה. תוצאה מפעילים בענייניות, ללא כעס.
- כאשר הלימודים הופכים לנושא קבוע למריבות וחיכוכים בין הורים לילדים – כדאי להוציא אותם ל"מיקור חוץ". עדיף לפעמים לקחת מורה פרטי או תיכוניסט שיישב עם הילד שלנו על שיעורים, ולא להרוס את היחסים!
- מטרת המטלות לחופש היא להזכיר לילד את החומר הנלמד במשך ימי החופשה, כדי שיחזור ללימודים אחרי שתירגל והמורים לא יצטרכו לחזור רבות על החומר. לכן זה פחות אפקטיבי להזדרז ולסיים הכל בימים הראשונים. ועם זאת, אם אנחנו יוצאים לחופשה בחול המועד, מומלץ לסיים את המטלות לפני שיוצאים לחופשה כדי לצאת בראש שקט.
- כאשר מדובר בילדים צעירים שרק רוכשים מיומנויות של קריאה, כתיבה וחשבון, אפשר להמשיך לתרגל את המיומנויות האלה במהלך החופשה המשפתית תוך כדי משחק (לקרוא שלטים בדרך, לספור מכוניות, לעשות תרגילים עם צדפים בחוף הים וכן הלאה).
בשורה התחתונה, באמת שמגיע להם קצת חופש אחרי תקופת לימודים אינטנסיבית למדי מאז חנוכה, מינוס פורים קצר. אמנם לימודים זה חשוב, אבל חופש ופנאי חשובים לנפש, כמו גם לקשר המשפחתי, בין האחים ובין ההורים לילדים - לא פחות. אז אפשר מעט להרפות.
הכותבת היא רוני לנגרמן-זיו - מדריכת הורים, מכון אדלר, ומאמנת אישית