אתה רוצה להביא את הגדול מחבר?" אשתך שואלת אותך כשכבר חושך מצרים בחוץ. אתה מסתכל לה בלבן
של העיניים כדי להבין מה היא מכינה לך אם תגיד לה לא:
1. לקפל כביסה
2. להכין ארוחת ערב לקטן
3. להכין שיעורים עם הגדולה
"אני אביא אותו, סופי" אתה עונה בהחלטיות ונמלט רגע לפני שהיא תארגן לך שקית של זבל ורואה שהמדרכה עמוסה באבות כמוך.
של העיניים כדי להבין מה היא מכינה לך אם תגיד לה לא:
1. לקפל כביסה
2. להכין ארוחת ערב לקטן
3. להכין שיעורים עם הגדולה
"אני אביא אותו, סופי" אתה עונה בהחלטיות ונמלט רגע לפני שהיא תארגן לך שקית של זבל ורואה שהמדרכה עמוסה באבות כמוך.
אתה מנסה להיזכר באיזה רחוב היא אמרה לך שהחבר גר. סמטת הבז? רחוב החסידה? משעול דוכיפת? לא, לא דוכיפת, דוכיפת זה הגן שלו, והגן שלו סגור וריק עכשיו. למה לעזאזל הכל פה שמות של ציפורים אתה שואל את עצמך. היא הרי אמרה לך את השם של הרחוב, סוג של ציפור, אבל לא ממש הקשבת כי בדיוק קיבלת בדיחה קורעת בקבוצה "חיים את החלוםםםם!" והרגשת צורך לשתף את שאר הקבוצות שלך. חבל.
אז מה עכשיו, תתקשר? תגיד שלא הקשבת? לא טוב, אתה יוצא רע. אתה מאתר את החבר של הילד שלך בדף הקשר מהמייל של הגננת בתחילת השנה. הנה, הטכנולוגיה שוב עזרה לך ביג טיים.
אוקיי, החבר גר ברחוב תור. הנה, למדת משהו חדש. יש כזו ציפור בשם תור. אתה מדמיין את הרגע הזה שתשתתף בשעשועון טריוויה, ובשאלה על המיליון המנחה ישאל אותך מה זה תור. מצאת את הבניין, ואיתרת את המשפחה שגרה בדירה 11. אתה נכנס למעלית ומנסה לחשב את הקומה. אתה מניח שיש 4 דירות בקומה. 11 לחלק ל-4, יוצא שתיים עם שארית שלוש. קומה שלישית. הנה, שיעורי מתמטיקה השתלמו. אתה לוחץ 3 במעלית.
אתה מגיע לקומה שלישית ומגלה שיש שלוש דירות בקומה. הנה, אתה מבין למה נכשלת בסטטיסטיקה והסתברות א'. אתה חוזר למעלית לוחץ 4 אבל בינתיים מישהו הזמין אותך חזרה לקרקע ואתה מרגיש שהפסדת במרוץ הזה של החיים.
בסוף אתה מגיע ללובי של קומה ארבע. יש 3 דלתות אבל על אף אחת אין שם משפחה. אתה שם את האוזן בשקט על כל אחת מהדלתות כדי לנסות לזהות את הקול הצווחני של הבן שלך, אבל היום הוא לא צווח. הוא צווח בבית, בסופר ליד הקופות, אצל חברים הוא צפיחית.
אתה מחליט להמר ולוחץ על הזמזם של אחת הדלתות. הזמזם נתקע ולא משתחרר. אישה זקנה על הליכון עם שני חצאי כדור טניס פותחת לך את הדלת וצועקת שאם אתה לא עוזב את הפעמון היא קוראת לבריטים. אתה אומר סליחה ועובר לדלת הבאה. בדלת הבאה אתה לא לוקח סיכון ונוקש. שאגות של כלב אימתני בוקעות מצדה השני של הדלת ואתה שומע שהוא מרחרח תחת מפתן הדלת. אתה נשבע שגם אם הילד שלך שם, מאחורי הדלת, אתה לא נכנס. נשארת עם הדלת השלישית האחרונה. שוב תחושה של בוז מציפה אותך.אתה עומד לצלצל ואז שנייה לפני, הדלת נפתחת והוא רץ אליך כדי לחבק אותך חזק חזק בזרועותיו הדקיקות בדיוק כפי שחיבק אותך היום בבוקר רגע לפני שנפרדתם בשער הגן.
אתה נכנס איתו הביתה ומגלה שאשתך נרדמה על הספה. אתה מחליט לשחד את הילדים בלחם מטוגן אם יסכימו להתקלח ולזרום למיטות מיד לאחר מכן. הם מסכימים בעיקר כי הם אוהבים ללקק את אבקת הסוכר שאתה מפזר להם למעלה. תוך כדי הטיגון אתה מפקח מרחוק על שיעורי הבית של הגדולה. היא מבקשת ממך שאת התרגיל האחרון אתה תעשה ואתה מזכיר לה שאתה כבר סיימת יסודי. עכשיו אתה מכין שיעורי בית של מבוגרים, שהם הרבה יותר מאתגרים. אתה מרדים את הקטנים בשנייה ומגלה שהגדולה כבר מחוץ למקלחת אחרי סידור תיק, צחצוח שיניים ועם ספר ביד במיטה, היא אפילו פינתה את כל הצלחות לכיור.
שבע ארבעים ושש עכשיו ודממה מרגיעה נוחתת על יושבי הבית. אתה מפנה לך מקום בין הבגדים הלא מקופלים שעל הספה בסלון, מוציא את הנייד וכותב "פונטי-פנדי" בגוגל מפות כדי להיות בטוח במיליון אחוז שאין כזה מקום.