כניסה טראומטית להורות
"התפקוד של ר' הוא מתוך צורך ולא מתוך רצון ויש הבדל תהומי ביניהם", אומרת רוית גוטמן, מנחת הורים בכירה ומורה במכון אדלר. "אמא לא מתחברת לבת שלה כי היא לא התחברה להורות שלה. לעתים צרכים בסיסיים של ההורה כמו שעות שינה נדחקים כשהילד מגיע. יש הורים שההתמודדות עם הנושא הזה תהיה קלה יותר, כי הצרכים שלהם מתגמדים מול משמעות ההורות וחווית האימהות, ויש הורים שאצלם זה הפוך.
"ילד לוקח מאישה את חווית העצמאות שהיא עמלה הרבה שנים להשיג. מובן מאליו שלאחר הלידה היא אמורה להישאר בבית עם הילד, ונדרש ממנה לעשות הרבה ויתורים והיא משתפת פעולה. שנית, לא תמיד בן הזוג מתפקד כפרטנר והיא נאלצת לעשות הכול בעצמה, היא מרגישה לבד עם הילדים, היא לא עומדת בציפיות שלה מעצמה, חוסר הסבלנות למצב גורר רגשות אשם, תחושת מעמסה כבדה, הילד נתפס כגורם מפריע, והאם עושה למעשה התקה מהתסכול שיש בה וחוסר שביעות רצון אל הילד", מסבירה גוטמן.
לדברי גוטמן, הורה שלא שלם עם עצמו והילד שלו מזכיר לו אותו, או את אחד מהוריו, שאיתם לא הסתדר, או אם באופיו הוא הפוך לחלוטין מההורה, זה יכול להשפיע על חוסר הקבלה של הילד וחוסר אהבה, "גם ילדים שיש להם בעיית משקל או אסתטיקה יכולים להביך את הוריהם ולגעת במקומות שהם לא יכולים להכיל ושמאיימים עליהם. ילדים שלהוריהם היו תוכניות לגביהם, אבל הילד אכזב אותם, והם לא יכולים להתגאות בדרך שלו, בין אם זה בגלל בחירה מקצועית או נטייה מינית. אדם שלא מכיל את עצמו לא מכיל מישהו שדומה לו או לא דומה לו".
ההשלכות לכך עלולות להיות הרות אסון ובעלות אפקט על עתידו של הילד. "ברגע שאין קשר עם הורה זה מייצר קושי ביצירת קשרים בחוץ. הילד לומד על עצמו דרך ההורים, ואם הוא חווה חוויה של דחייה, הוא מסתובב בעולם עם תחושה שאינו אטרקטיבי או מעניין. הוא מגלגל חוסר קבלה בהעברה בין דורית, וזה מתבטא גם בהגשמה עצמית, בחירת בן זוג. 'אם ההורה שלי לא אהב אותי או לא קיבל אותי, מי יאהב אותי?", אומרת גוטמן.
איך זה יבוא לידי ביטוי בשנים הראשונות?
"בקשיים בהסתגלות בגן ובכיינות. הסביבה עשויה לחשוב שזה ילד מפונק שדורש 'צומי' אבל לא מדובר בזה אלא ברצון עז להיות אהוב, ראוי ונחוץ. זה צורך קיומי. קשר וחיבוק הם צרכים קיומיים לא פחות ממזון ושתייה", אומרת גוטמן ומציינת שילדים לא יוותרו על קשר עם הורה גם אם הוא רק טיפולי. דרך הדאגה והטיפול הם למעשה מקבלים גם חמלה, מה שעלול לייצר מחלות או בעיות משמעת, ניסיונות למשוך תשומת לב, מיומנויות חברתיות בעייתיות, כיוון שהם למדו שזה האמצעי להשיג קשר עם ההורה.
"הפרעות ביחסי אם - ילד בדרגות שונות, הן תופעה די שכיחה. כמובן שזה תלוי בדרגות החומרה, אך ניתן לומר שכ- 20 אחוז מהאוכלוסייה חווים זאת", מציינת לוי-שיף, "יש אימהות שמתקשות להתחבר לילדים, או מבין כמה ילדים, ילד אחד הן אוהבות יותר ואחד פשוט לא. לרוב, האימהות לא יאהבו את בנותיהן ויעדיפו את בניהן, משום שאלו הן נשים שלא טוב להן עם עצמן, והן פוגעות בילדה שמסמלת את נשיותן ואת עצמן. אימהות אחרות מתקשות לאהוב ילד שדומה לאבא שלו. ילד שלא מתפקד קשור לאי תפקוד של האם, הוא יגדל להיות הורה ואדם לא מאושר, ומה שישבור את המעגל הזה הוא טיפול".
"אנו שומעים היום 'ילדים' בני 40-60 שאומרים שהם לא יכולים לסבול את ההורה שלהם", אומרת רוית גוטמן, "הם נדרשים לטפל בו אבל מנסים להגיע אליו כמה שפחות, זה מגיע מחוויית ילדות והקשר שהם חוו עם ההורה בתור ילדים. לפעמים זה מגיע מחוויה שאולי ההורה לא אהב את הילד שהייתי ועכשיו תורי לא לאהוב אותו. יש הרבה כעס על ההורה, וברגע שלא נותנים לו לגיטימציה ולא משחררים אותו החוצה, זה מצטבר לרגש אחר של שנאה ודחייה, ורגשות אשם שאוכלים מבפנים".
איך אפשר לטפל בזה?
לדברי רוית גוטמן, על מנת לצאת מהמעגל יש לעשות הפרדה טוטאלית בין הילד לבין הדמות ההורית, אבל בעיקר רצוי ללכת לטיפול. "יש הורים שאני שולחת אותם להסתכל על תמונות מחודשי חייו הראשונים של הילד ורק אחר כך להעיר אותו בבוקר מהשינה. ברגע שהורה מרגיש ומזהה את חוסר האהבה שלו כלפי הילד, במקום להמשיך ולהתמלא ברגשות אשם, עדיף ללכת ולטפל בזה ומוקדם ככל האפשר, כי עזרה יכולה לשחרר את המקום הזה ולאפשר לחזור לשורשים, לראות את הילד עם חמלה ולעשות הפרדה, להגיע למקום שמגייס את עצמי לטפל בו ולהיות שם בשבילו, ובעיקר להבין שיכולים להיות לילד שלכם חיים אחרים משהיו לכם".