ילדים יכולים להיות מאוד מרוכזים במה שהם עושים, בעיקר אם הם רואים טלוויזיה, משחקים במשחק מחשב או שקועים בקריאת הספר האחרון של הארי פוטר. הורים רבים שניסו להסב את תשומת לבם של ילדיהם במקרים כאלה גילו שהילדים הקימו סביב עצמם שדה-כח בלתי ניתן לחדירה, ושהם פשוט לא רואים או שומעים דבר. מיותר לציין שמדובר בתופעה מעצבנת ומעליבה שעשויה לחלץ מגרונו של ההורה המתוסכל צרחות ואיומים שונים. עכשיו מסתבר שהילדים כנראה כלל לא אשמים, ואין כל טעם להתרגז, מחקר חדש גילה שרובם המכריע פשוט מפגינים תופעה ביולוגית המכונה, בתרגום חופשי, "הפרעת חירשות מתוך אי תשומת-לב" (inattentional deafness disorder).
למח ישנה יכולת מיוחדת לנטרל אינפורמציה שמגיעה אליו בזמן שהוא מנסה להתרכז בדבר-מה אחר. משום מה, מסבירים החוקרים מהמכון לפסיכולוגיה התפתחותית באוניברסיטת אוקספורד שבבריטניה, כאשר ילדינו מתנהגים כך, אנו נוטים להאמין שהם מתעלמים מאיתנו במכוון, כשלמעשה הם ממש לא, ואפשר בהחלט למצוא בכך נחמה מסויימת.
קורה גם למבוגרים
במסגרת המחקר ביקשו החוקרים מילדים להתרכז במשימה בעודם חובשים אוזניות בהן נשמע רעש לבן קבוע. לקראת אמצע המשימה השמיעו החוקרים צליל באוזניות. ככל שהמשימה היתה קשה יותר, כך שמעו פחות ופחות מהמשתתפים את הצליל שהושמע. במשימה הקשה ביותר כמעט 80 אחוזים מהמשתתפים כלל לא הבחינו בצליל שהושמע להם.
"מדובר בחוויה יומיומית המוכרת לכל אחד", מסבירה החוקרת הראשית במחקר, שפורסם בכתב העת המדעי 'תשומת לב, תפיסה ופסיכופיזיקה', פרופסור נילי לביא הישראלית מהמכון למדעי המח הקוגניטיביים בלונדון. "כולנו מכירים זאת מעצמנו. לפעמים נשב ברכבת, נקרא עיתון ונפספס את התחנה כי לא שמענו את הכרוז. מצאנו שככל שהמשימה דורשת יותר ריכוז, כך החירשות תגבר, אפילו כלפי צליל שחוזר ונשמע, ושהכרנו בו בעבר".
ה'חירשות' החלקית שמתקבלת מהתופעה אינה קשורה בהנאה של הילד מהדבר בו הוא מתרכז אלא בכמות העומס הוויזואלי שהוא שרוי בו. ובמילים אחרות, זו לא אשמת הילד ולא אשמת הארי פוטר, אלא המאמץ הוויזואלי האינטנסיבי הכרוך בקריאת המילים ותרגומן למח. אם כך, בפעם הבאה לפני שאתם מכבים בזעם את תכנית הטלוויזיה ומכריחים את הילד לענות לכם, אולי כדאי שתזכרו שיכול להיות מאוד שהוא באמת באמת לא שומע אתכם, ועם כמה שזה מעצבן, הוא אינו אשם בכך.
צרו קשר עין
"כשהורים מתרגזים מה'התעלמות' של ילדיהם כשהם שקועים במשהו אחר, לפעמים הם לא קוראים אובייקטיבית את הסיטואציה, והופכים את זה למשחק שליטה", מסבירה ד"ר ליאת ברש פסיכותרפיסטית ומטפלת משפחתית, זוגית ואישית. "כשיש אי הקשבה שההורה לא יודע לפרש זה מערער את מעמדו כהורה. הוא חווה תחושה של ביטול ואובדן שליטה והתגובה האוטומטית שלו לכך היא של כעס. הפעולה הילדותית שנובעת מהכעס היא ניסיון להשיג באותה שנייה את השליטה בחזרה.
"כאשר חווים מצב כזה, לפני שצועקים צריך לבדוק אם הילד מקשיב בכלל. אם לא, יש לבוא ברוגע אל הטלוויזיה, לדוגמה, להנמיך וליצור קשר עין עם הילד. לרוב, כשהוא במצב של תשומת לב הוא יגיב. אם אין בעיות אחרות ברקע אין שום סיבה להתעלמות. דעתו היתה פשוט מוסחת. צריך להשתדל להימנע מהתגובה האימפולסיבית הרגשית. כשהורה חש באובדן שליטה הביקורת העצומה שיש לו על עצמו כהורה יוצאת החוצה ויוצרת בו בהלה, לכן כדאי לזכור שהילד לא עושה זאת בכוונה".