המרדף אחרי האושר הוא חלק מהותי מתקופת חיינו הנוכחית. וסביר להניח שרוב האנשים שתשאלו אותם מה הם הכי היו רוצים בחיים, התשובה הייתה להיות מאושרים. מדי פעם אנחנו מקבלים מידע על מדד האושר בעולם, ומשום מה מגלים שהישראלים בסך הכל די מאושרים. אבל זה כלום לעומת העם הדני. בדנמרק, לפי מחקרים, נמדדת רמת האושר הגבוהה בעולם. אז מה הופך את הדנים לכל כך סבבה? אם תשאלו את שני שביט, הכל מתחיל בחינוך.
שביט, 33, מכפר סבא, מנהלת את הקבוצה "החינוך הדני - הסודות לגידול ילדים מאושרים". היא נולדה בישראל לאמא דנית, לאחר שהוריה הציונים עלו לארץ. היום היא מתחברת לשורשים הדנים שלה ומביאה לישראל את אחד הנדבכים החשובים של הדנים בדרך אל האושר – האופן שבו הם מגדלים ילדים. "אין יותר דנים מהמשפחה שלי, גדלתי על הערכים הדנים", אומרת שביט. אחד הערכים האלה הוא חינוך לעצמאות. "מילדות הייתי עצמאית מאוד. כשהייתי בת 6 הייתי מתקשרת לרופא לקבוע תור לעצמי. הייתי הולכת עם אחותי כשהייתה בת שנה לגן משחקים לבד", מסבירה שביט.
היא גדלה בבית מאוד פתוח להגדרתה. "לא הייתי צריכה למרוד בגיל ההתבגרות או לעשות שטויות כי אמא שלי הייתה שם ואפשרה לי למרוד. יש לנו נטייה לחשוב שככל שנשלוט בילד הוא יעשה מה שנגיד לו, אבל ילד שאין לו למה למרוד פשוט לא מורד. זה גרם לי לעשות את הדברים הנכונים". בגיל 20, לאחר שירות צבאי כמדריכה במוזיאונים צבאיים, חזרה לדנמרק כדי להבטיח לעצמה לשמור על האזרחות הדנית. שביט נסעה לשנה וחצי, עבדה ולמדה את השפה, ומאז היא מבקרת שם מדי שנה.
מה מהות החיבור הזה שלך לדנמרק?
"דנמרק פתחה לי את העיניים. הבנתי שאני רוצה לקחת את דנמרק כמקור להשראה. אפשר וצריך שיהיה פה בישראל יותר טוב. בדנמרק אין מלחמות ויש תקציב גדול לחינוך. זו מדינה שמתפתחת, יש חשיבה איך להשתכלל ואיך להשתפר. זוהי המדינה היחידה באירופה שאחרי מלחמת העולם השנייה הסיקה מסקנות. ההבנה כמה דמוקרטיה חשובה הביאה אותם ללמד ילדים בתוך מערכת החינוך לערער על המערכת".
"ילדים עוברים התעללות בגן. זה לא שפוי"
החזון של שביט החל להירקם כשחזרה לישראל. היא עבדה עם ילדים במערכת החינוך והייתה עדה לאינסוף קשיים מצד המורים, ההורים והילדים. היא הבינה שהקושי נוצר מאחר שאנחנו פשוט לא מבינים ילדים. "ראיתי מאות ילדים והתבוננתי באינטראקציה שלהם. התחלתי לגבש את שפת העבודה והצלחתי ליצור שפה משותפת גם עם ילדים שנחשבו מאוד מאתגרים כי יכולתי להבין אותם", מסבירה שביט. "נתתי לכל ילד את התחושה והאמון שאני רוצה בטובתו ואז הם הלכו אחריי".
הכיוון היה דומה לאופן שבו שביט התחנכה בבית – היא לא כופה את עצמה ואת הרעיונות שלה אלא הילדים רוצים להקשיב לה. אחרי שהבינה שמה שהיא עושה עובד, הלכה ללימודי פסיכותרפיה גופנית במכללת רידמן והנחיית הורים במכון אדלר. היום היא מעבירה סדנאות על איך לגדל ילדים מאושרים.
"החלטתי שאני לא מחכה שמישהו מלמעלה ייצור את השינוי. גן ילדים הוא לא בייביסיטר. אנחנו חושבים שצריך לתת חום ואהבה, וזה חשוב, אבל חשובה יותר הגישה החינוכית – איך מתייחסים לבכי של ילד, איך מתייחסים לאלימות. אני לא מבינה איך יכול להיות שאנחנו מכניסים ילדים לגנים שיש סיכוי טוב שהולכים להתעלל בהם, ואף אחד לא עושה משהו כדי להגן עליהם. זה לא נתפס בעיניי. זה הולך ונהיה יותר ויותר רע, המצב פה לא שפוי".
תוך שלושה חודשים מנתה קבוצת הפייסבוק שהקימה 7,000 הורים ואנשי חינוך. "אני מאמינה שההורים ישראלים רוצים אחרת", היא אומרת, "אני רואה את זה, הורים ישראלים הם בין ההורים היותר משקיעים בילדים בעולם".
אחת המצטרפות הראשונות לקבוצה הייתה הדס גלבוע, אמא מהערבה שקראה פוסט של שביט והתאהבה. "התמכרתי. התחלתי לעקוב אחרי כל דבר שהיא פרסמה, ראיתי משהו שונה, ראיתי תקווה", אומרת גלבוע. "הגעתי מבית שהחינוך בו היה מושתת על שכר ועונש, שיטת המקל והגזר. את צריכה לעשות משהו כדי לקבל משהו – תאכלי ארוחת ערב יהיה קינוח. זה מייצר מערכת של איומים, ומה שאני מחליטה אני האמא השליטה. אני רוצה שהילדים שלי ירגישו אחרת".
איך את תופסת את השיטה הדנית כאחרת?
"הגישה הדנית מכילה את הרגשות של הילד, אם הילד כועס יש לו סיבה לכעוס. אם ילד מפריע זה בגלל שיש לו קושי, ואם ננזוף בו וניתן לו עונש זה ישים פלסטר אבל הקושי עדיין קיים. צריך להבין ולפתור את הקושי. הרבה פעמים זה בא בצורה של לחטוף משחק, למרות שאולי הרצון של הילד בכלל להצטרף למשחק ואנחנו לא תמיד מבינים אותם".
אנחנו לא דנמרק. לא בעייתי להחיל שיטה שמגיעה ממדינה אחרת לגמרי?
"נכון, יש הבדלים אבל גם יש מכנה משותף. כולנו בני אדם, ילדים עוברים את אותם שלבים התפתחותיים. חשיבות מערכת היחסים בחיינו זהה. דנמרק היא מדינה שנותנת תחושת ביטחון, וזו התחושה הכי בסיסית לאושר. אנחנו חושבים על טילים, אבל ביטחון אמיתי קשור לאמון ולרווחה אישית. כשאני מגיעה למקום מסוים וחושבת שאנשים רוצים לטובתי, שאנשים תמיד ידאגו לי אני ארגיש בטוחה. וזה קורה אם יצרו איתי מערכת יחסית. ילד שמרגיש שרוצים בטובתו אין לו סיבה להפריע, להציק או לעשות דווקא".
בינתיים נראה שהשיטה הדנית של שביט מתחילה להכות גלים. לראיה – כבר יש גן תל אביבי שהחל לפעול לפי השיטה. "אני חושבת שהרעיון לגדל ילדים מאושרים זה רעיון נפלא", אומרת יוליה אלפי, מנהלת גן "צבעי ילדות" בתל אביב. "כל גננת אומרת להורים שאצלה בגן יש חום ואהבה, זו כבר קלישאה. אבל אחרי שיישמתי את השיטה הדנית קיבלתי פרספקטיבה. אנחנו רואים את הילד, ואני לומדת איך להתייחס יותר לפנימיות שלו. אני פחות מתעסקת בבעיות התנהגות ובבעיות משמעת אלא בדברים שמובילים להתנהגות. איך אנחנו יכולים לראות את הילדים, להתייחס לרגשות שלהם איך להעצים את הילד שיגדל להיות ילד מאושר".
את רואה את ההשפעה על הילדים?
"כבר מתחילת השנה אנחנו מתחילים לראות דברים בצורה אחרת בגן. ניצנים של הבנה. אני הרבה יותר מסתכלת עכשיו על הסיבה, לא ממהרת לפתור את הסימפטום אלא להסתכל מה גרם לזה ואז להתחיל לטפל. אם ילדה נניח מרביצה לאח שלה, אני מבינה שהיא לא עושה את זה ממקום רע, יש משהו אחר מתחת לפני השטח. בדיאלוג אנחנו מבינות יחד מה גרם לזה".
מה זה נותן להם לדעתך?
"אני גדלתי במשמעת, ההתייחסות הייתה לתוצאות. בשיטה הדנית יותר מעניין איך להעצים את הביטחון העצמי ואת הכישורים חברתיים. אני יוצרת בגן סביבה ומערכת יחסים שונה בזכות השיטה החדשה. אני לא מאמינה שנהפוך את כל עם ישראל להיות מאושר, אבל אולי נשפיע על הסביבה הקרובה של הילדים".
כשכוחנות פוגשת אמפתיה
כפי ששביט ממשיכה להבהיר ולהסביר – הלב של הגישה הדנית מבוסס על מערכות יחסים ואינטראקציות אנושיות. "ילדים מתפתחים ולומדים מתוך מערכת יחסים, לכן הדבר החשוב הוא ליצור מערכת יחסית מיטיבה מיד לאחר הלידה".
מה זה אומר?
"כשאני מענישה ילדים אני פוגעת בהם, אני מנסה להפחיד אותם שהם יעשו את מה שאני מבקשת ואז הילד מסתובב בחוויה לא טובה. הם כל הזמן נמצאים בתחושה ש'אני צריך לשמור על עצמי' כי אם אעשה משהו לא בסדר אולי משהו יפגע בי. זה מצב הישרדותי, הגנתי".
יש לה גם הרבה ביקורת על האופן שבו אנחנו מחנכים את הילדים שלנו בארץ. "ילדים לרוב מרגישים לא בטוחים כאן בישראל. אנחנו פועלים בשיטת חינוך כוחנית. כל הקשיים שלנו כיום כאנשים בוגרים מגיעים מהילדות שלנו. כאנשים בוגרים יש לנו חוסר אהבה עצמית, אנחנו הולכים לטיפולים, אנחנו לא באמת מגדלים ילדים ללא תנאי. באהבה ללא תנאי זה לא אומר שהילד יכול לעשות מה שהוא רוצה, אלא שלא משנה מה הוא עושה אני עדיין אוהבת אותו".
אחת הבעיות הנוספות שגורמות לחוסר ביטחון אצל ילדים היא הדחקת הרגש. "הגישה הרווחת כיום בישראל היא לעצור את הרגש. אם לילד קרה משהו, נגיד לו למה אתה בוכה, לא קרה שום דבר, במקום לקבל את הבכי או הכעס", אומרת שביט. "למשל אם בגן הילד אומר שלא משחקים איתו, הוא למעשה מבקש סליחה. אבל הגננת לרוב אומרת לו שיסתדר לבד. כשהוא לא מצליח הוא מתוסכל, ואז מרביץ ואז אנחנו כועסים. אנחנו לא נותנים לילדים את הכלים להתמודד".
החינוך הדני פוגש את הילד איפה שהוא נמצא – אם הוא כועס אז בכעס שלו. המטרה היא לשקף את הכעס ולתת לא לגיטימציה, וכמובן לעולם לא להגיד לילד איך להרגיש. "הרבה פעמים הילד ממשיך לכעוס כי הוא נלחם על הזכות שיהיו לו רגשות מסוימים", אומרת שביט.
הבדל נוסף הוא הראייה החיובית ועל פיתוח חוסן נפשי. "בדנמרק מחנכים לאמפתיה. אנחנו מלמדים ילדים שכאשר מישהו פוגע בנו הוא לא חבר שלנו או שנאמר לו שהוא מתנהג מגעיל. למעשה נקטין את הילד השני. אנחנו רק מלבים את הכוחנות. אני לא צריכה שמישהו יגיד סליחה כדי שאני ארגיש טוב, אני ארגיש טוב כי אני רואה כוונות חיוביות. כשהצד הפוגע פוגש באמפתיה זה ממיס את הכוחנות גם אצלו".
במאי האחרון שביט נסעה שוב לדנמרק. כשהייתי שם היו בחירות. ראיתי שלט חוצות של המפלגה שניצחה, ובו היה כתוב: 'אנחנו נפעל כדי שדנמרק תהיה המדינה הכי טובה בעולם למען הילדים'. נקרע לי הלב", היא אומרת בקול רועד. "אני מתפללת שיהיה כאן יותר טוב כשאני אגדל את הילדים שלי".