בשבוע שעבר השתתפתי בסדנת חינוך שהשורה התחתונה שלה הייתה: הורים, אתם צריכים לבלות יותר זמן עם הילדים. שימו לב שכשהעיניים על הפלאפון, כמה אתם מפסידים. אתמול ראיתי בחנות שני ספרי ילדים חדשים. הראשון מספר על ילד שנלחם במפלצת שהיא העבודה של אבא שלו והשני על ילדה שקובעת שעה שאבא רק איתה ולא בנייד.
בכל מקום אני שומעת שההורים היום לא פנויים לילדים. כל היום בעבודה. כל הזמן במסך.
נשבר לי, נשבר לי להרגיש זבל של אמא. נמאס לי שמאשימים דור שלם של הורים שהם מדי עמוסים ולא פנויים ועייפים ועצבניים ולא יוצרים קשר עם הילדים. תגידו, זה האם המצב היום באמת כזה שונה מהמצב שהיה כשאנחנו היינו ילדים?
בחלק מהבתים האמא היתה בבית כשחזרנו מבית הספר, אבל גם היה ברור שאמא נכנסת לנוח ואוי למי שיצייץ וזה היה ממש בסדר גמור. בחלק מהבתים האמא היתה בעבודה ולא היה צהרון או כסף למטפלת והיינו חוזרים ומחממים אוכל ומחכים והיא חזרה כשהיא סיימה.
ומה עם שעות! שעות שהאמהות בילו בשיחות טלפון. בהתחלה מול המכשיר. אחר כך נהיו הטלפונים עם החוט הארוך המסתלסל ואמא יכלה תוך כדי שעות של שיחה גם להסתובב. וכשהגיעה הגאולה והמציאו את הטלפון האלחוטי האמהות העבירו שעות על גבי שעות בטלפון, מפתחות טכניקות לעבור לממתינה בעזרת התנוך, כי שתי הידיים היו תפוסות באחת מעבודות הבית.
ואיפה היו האבות? האבות לא היו נכנסים הביתה לפני שש שבע שמונה תשע מהעבודה. וכשאבא היה חוזר, הוא לא מיד היה פוצח בזמן איכות משמעותי עם הילד, אלא, היו קניות לעשות וישיבות ועד בית ומבט לחדשות ומשחק של מכבי.
וגם אנחנו היינו מול מסכים. רצנו חזרה מבית הספר כדי לא להפסיד פרק של קרוב רחוק והעברנו את הזמן עד שהתחילו תוכניות הילדים והנוער.גם אז בילינו שעות שלמות בלעדיהם. באוטובוסים בדרך לחוג וחזרה. גם בימים ההם אמהות לקחו ילדים לגן שעשועים, גם כדי שהילדים יוציאו אנרגיה וגם כדי לתפוס ספסל עם חברות טובות ולאוורר את הקשיים שלהן. שלא לדבר על דור אחד מעל, הסבים והסבתות שעבדו יום ולילה ועול הפרנסה היה על גבם. ניסו לשרוד.
ולמרות זאת, הרגשנו אהובים ומחוברים.
ושנותנים לנו מה שאפשר.
וגם כעסנו ומרדנו ועד היום יש לנו חשבונות לסגור.
כי ככה זה הורים וילדים. מסובך ואוהב ופשוט ומורכב.
אנחנו לא דור של הורים מנותקים.
אנחנו הורים אוהבים, דואגים, משקיעים.
עובדים קשה וצריכים חברות וחברים.
אבות מעורבים יותר בחיים של הילדים, אמהות מעורבות יותר בחיים של הילדים,
קבוצות וואטצאפ מגבשות בין משפחות ומקלות על שמירת קשר עם בני דודים, דודים, סבא וסבתא.
אנחנו דור הורים מעולה, שמנסים כל יום מחדש לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים.
ואנחנו מנסים כל הזמן להשתפר ולהיות עוד יותר טובים.
נכון שאפשר לעשות יותר. תמיד. גם אז וגם היום.
אבל לא נראה לי שבייסורי מצפון, תביאו אותנו לשם.
רביטל ויטלזון יעקבס היא סטנדאפיסטית, כותבת, אושיית פייסבוק ואימא לחמישה