יום השואה והטקסיות המתלווה אליו מעוררים שאלות רבות אצל הילדים שלא מבינים מה קורה סביבם. "אי אפשר להסתיר מילדים את הנושא כיוון שהתקשורת עוסקת בו באינטנסיביות, הצפירה נשמעת וילדים עלולים לחשוב שמדובר באסון שקורה עכשיו", מסבירה ד"ר עדנה כצנלסון פסיכולוגית קלינית, חינוכית והתפתחותית. "יש סכנה שאם יגידו לילד שהצפירה נועדה למטרה אחרת, הוא ישמע דברים סותרים מהגננת או אפילו מילד אחר. כבר מגיל שנתיים-שלוש יש מקום לומר שמחר ישמעו בגן צפירה. כדאי לשחק בצעצועים צופרים, ובאופן הדרגתי להכין את הילד לצפירה, שלא ייבהל. באזורים שבהם צפירה מזוהה עם אזעקה - יש להסביר לילד שלא מדובר באזעקה".
את האינפורמציה בתקשורת אפשר ורצוי לסנן, כדי למנוע מצב שבו הילד יעבור חוויה קשה שלא יוכל לעבד, חלילה; ילדי גן - כדאי שיצפו רק בתוכניות שברור שמיועדות לגילאים הללו. רצוי שההורה יישב ליד הילד ויתווך בינו לבין מה שמוצג בטלוויזיה. לילדי בית ספר - אם הילד מבוהל ממה שראה, חשוב לשוחח איתו כדי לעזור לו להתמודד.
דרך נוספת ומעניינת לתקשר לילדים את הנושא הוא דרך סרטוני אנימציה חדשים מבית בריינפופ - חברת תוכן חינוכי בינלאומית שמציעה מידע רב המבוסס על סרטונים מאויירים. באמצעות שפת האנימציה, מועברים מושגים מופשטים ותופעות שונות בפשטות ובבהירות. מלחמת העולם השנייה והשואה בפרט הם נושאים קשים לעיכול ולהסבר לילדים צעירים, ולכן אלה יצרו סדרה של סרטונים בנושא - מסיפורה של אנה פרנק ועד ההתנגדות היהודית בשואה. הסרטונים כוללים גם חידונים, מערכי שיעור, שאלות ותשובות בנושאים ועוד והם כולם מומלצים ומאושרים על ידי משרד החינוך ואלפי מורים עושים בהם שימוש על בסיס יומיומי. התוכן חשוף למנויים בלבד אבל לרגל יום השואה, התכנים בו זמינים בחינם.
מותר לילדים לצחוק
הבנת מושג המוות נעשית בהדרגה. כבר בגיל ארבע יש ראשית הבנה של מוות, כשילדים פוגשים את עובדות החיים: חיית מחמד שמתה, סבא של ילד בגן שמת וכו'. העובדה שילד לא מבין את המושג עד הסוף (וספק אם כל המבוגרים מבינים), אינה אליבי לא לענות על שאלות שהוא שואל. ההסבר יכול להתחיל במות פרח (שלא יחיה שוב לאחר שנבל), במות ציפור (שכבר לא מרגישה, לא שומעת, לא רואה ואף פעם לא תחיה שוב), עד מות אדם. מחקרים מראים שילדים בישראל מתחילים לעסוק בנושא המוות מוקדם יותר מאשר בארצות מערב אחרות בגלל המציאות הביטחונית הקשה בארץ.
ביום השואה יש מקום להדגיש את תחושת הביחד הישראלית, להסביר שביום הזה זוכרים את האנשים שעשו להם רע ולכן גם ילדים לא רואים את תוכניות הטלוויזיה שהם רואים תמיד, ולא הולכים לחגיגות שמחות. אבל ילדים לא צריכים להיות עצובים כל היום, ומותר להם לשמוח וגם לצחוק. חשוב להשתמש בכך כדי להדגיש שגם אם אנשים כבר לא חיים, מי שחי ממשיך לזכור אותם ולאהוב אותם. ניתן להדגיש את הביטחון שיש לנו בארץ שבה אנחנו חיים. חשוב להדגיש שילדים שונים מאוד זה מזה בתגובתם ודברי המבוגר צריכים להתאים ליכולת ההבנה של הילד.
שאלות נפוצות של ילדים
עומדים בצפירה כדי לתת כבוד לאנשים הטובים שסבלו ולאנשים האמיצים שניצחו את הרעים.
כדאי לבדוק עם הגננת מה תאמר לילדים לגבי הסיבה לצפירה, כדי שההורה לא יסתור אותה. חשובה עקביות בין המבוגרים בנושא כל כך חשוב.
מה זה שואה?
לגבי תוכן היום: בגיל שלוש-ארבע יש מקום לומר שאנשים רעים עשו דברים לא טובים לאנשים טובים, או שקרה אסון ואנשים נפגעו, ועל זה אנחנו חושבים ביום הזה. בספרות הילדים ובטלוויזיה הנושא של רעים מול טובים הוא נושא מוכר לילדים. כדאי להדגיש שהסיפור העצוב היה מאוד מזמן בארץ מאוד רחוקה כדי להקל על ההתמודדות. שאר הדברים יוכתבו על פי מה שהילד שואל.
גם לגבי ילדים בני ארבע-חמש אין מקום להעמיס סיפורים קשים, או להשתמש במושגים שאינם מובנים לילד כמו 6 מיליון, אכזריות, רצח וכדומה. כדאי להתמקד בסיפור אחד של שואה, סיפור על ילד אחד שחי חיים רגילים עד שאנשים רעים רצו לגרש אותו ובסופו של דבר אנשים טובים הצילו אותו.
לילדים בני חמש אפשר לספר את סיפורו של הילד עליו מסופר בספר "צ'יקה הכלבה בגטו" של בת-שבע דגן (מאור 1992) על המפגש המרגש בין ילד שהסתתר עם הוריו במחבוא, לבין הכלבה שלו, שאישה טובה שמרה עליה עד השחרור. הספר מתאים לילדים בני חמש-שש ולכיתות הנמוכות, ומבליט עקרונות מרכזיים בסיפור השואה לילדים צעירים: סיפור על גיבור אחד ולא בהכללה, ללא סיפורי זוועה, עם סוף טוב ועם הדגשה שלא כולם רעים: מעשים של אנשים טובים שמפחיתים את הנטל של הרוע.
אפשר להדגיש את הגבורה של האנשים הטובים שנלחמו ברעים ובסופו של דבר ניצחו אותם.
לילדים בגיל חמש ומעלה אפשר להסביר לילדים מילים שבהן משתמשים שוב ושוב; שואה - אסון גדול שבו נהרגו הרבה אנשים; נאצים - אנשים שחיו מזמן בארצות רחוקות והיו רעים מאוד והרגו אנשים של העם שלנו;
יום הזיכרון לשואה ולגבורה - יום שבו נזכרים באנשים שכבר לא חיים, שנהרגו בשואה והיו גיבורים.
למה רדפו דווקא את היהודים?
כי היהודים חיו אחרת מעמים אחרים: הייתה להם שפה אחרת, וחגים אחרים וגם ספרים אחרים, ואנשים רעים לא רצו שהם יהיו מיוחדים.
את ניצחון המכבים אנחנו מציינים בימים מיוחדים בחג חנוכה, את הניצחון על המצרים אנחנו זוכרים בימים מיוחדים בפסח, וגם לניצחון על מי שעשה רע לעם שלנו בשואה אנחנו מקדישים יום מיוחד. ביום הזה אנחנו זוכרים את האנשים הטובים שסבלו, כדי שבימים אחרים נוכל לא להיות עצובים ולשמוח כרגיל.
בגני הילדים משתמשים לעיתים במשהו טקסי שהילדים יבינו שמדובר ביום שונה: הדלקת נר זיכרון, שימת סרט שחור, פרחים, מנגינה עצובה הורדת דגל וכדומה.
למה אין תכניות טלוויזיה רגילות ביום השואה?
כדי שביום הזה יקדישו את כל הזמן לזכור את האנשים הטובים שסבלו ולספר איך הם ניצחו את הרעים. כדי לספר איך הם ניצחו את מי שרצה להזיק להם וכדי שירגישו שזה יום מיוחד.
מה יהיה אם זה יקרה לנו, ואיך יודעים שזה לא יקרה שוב?
היום יש לנו מדינה משלנו, ואנחנו חזקים ויכולים לשמור שלא יעשו לנו שוב מה שעשו (אפשר גם להוסיף: אנחנו נאמין, נתפלל שזה לא יקרה שוב).
טיפים נוספים להתמודדות עם ילדים ביום השואה:
• מותר לילד להיות שמח ולצחוק גם ביום זה.
• אין לחשוף ילדים צעירים לתמונות זוועה ולתוכניות קשות בטלוויזיה.
• לא לכעוס על ילד שאינו רוצה לשמוע על יום השואה או על סיפורי השואה.
• לא מוכרחים לעמוד בצפירה.
• יש להיזהר מתיאורים של רוע טוטלי ואכזריות אנושית.
• לא לפסול את הסברי הגננת על השואה כדרך להרגיע ילדים.