הסכמה ורצון הם קונספטים מבלבלים, ולא רק למתבגרים/ות. במציאות אף אחד לא עוצר דייט באמצע, מוציא חצוצרה ומכריז: "בזאת אני מצהיר שאני מסכים למגע הערב!". פשוט לא ברור לנו איך הסכמה ורצון אמורים להתבטא ברגע אינטימי. הסכמה זה מונח כל כך רשמי, ששייך לעורכי דין, ורצון – רצון רואים... לא? העסק שוב מסתבך לנו כשמבינים שהסכמה ורצון יכולים להשתנות ברגע, לפני דקה היינו בעניין – ועכשיו לא. אז איך להסביר את כל הבלאגן הזה לבני נוער?
כדי לעזור למתבגרים להתמודד עם הבלבול נרצה לדבר על שלושה דברים: ההבדל בין הסכמה ורצון, איך מזהים רצון בשפת גוף ומילים, ומה לעשות אם אנחנו לא בטוחים (ספוילר: לשאול, לא "לנסות"). החלק הראשון הוא הכי קל והכי אינטואיטיבי למתבגרים: את רוצה לעשות שיעורי בית או את עושה אותם כי בית ספר מכריח אותך? אתה רוצה להניח את הטלפון בצד או מסכים רק כי אני מבקשת ואין לך ברירה? בכל בית יהיו דוגמאות אחרות, אבל ההבדל הוא פשוט: הסכמה זה עניין טכני, של ביצוע פעיל, רצון נובע מהתלהבות.
כשבני נוער מדברים על "להזרים" – הכוונה היא בדיוק להבדל הזה, ליחסי מין שיש בהם הסכמה אבל אין בהם רצון. התנהגות של הסכמה יכולה לנבוע מבלבול, הפתעה, לחץ, מבוכה, ריצוי או כי פשוט התעייפנו מהשכנועים של הצד השני. גם אם החוק מדבר על "הסכמה חופשית", אנחנו רוצים להעביר מסר למתבגרים שלנו שיחסי מין עושים עם מי שבאמת רוצה: מי שמביעה התלהבות, מי ששמח להיות איתנו, אלו שנהנים מהמגע שלנו. ככה שומרים על הצד השני ומוודאים שאנחנו לא פוגעים או מכריחים.
אז איך מבדילים? זה המקום לדבר על סימנים של שפת גוף וסימנים של מילים. שפת גוף של התקרבות, של מגע בחזרה, של קשר עין וחיוך שמח משדרת לנו שהצד השני בעניין. שפת גוף של התרחקות או המנעות, חיוך נבוך או הזזת יד, שפת גוף לא הדדית לשלנו, כמו קפאון וחוסר תגובה, משדרות לנו שהצד השני לא בעניין. נסו להעלות ביחד עם המתבגר/ת שלכם עוד דוגמאות להתנהגויות האלו, ולמשפטים שלפעמים יבואו איתן, כמו: "כדאי שנתרכז בחומר, יש מבחן עוד שבוע..." או "אני סוגרת את הדלת כדי שתהיה לנו פרטיות".
הרבה פעמים הסימנים יבלבלו מתבגרים/ות, וזה בסדר. זה טבעי – אנחנו לא קוראי מחשבות. למרות שבטלויזיה ובסרטים כולם "יודעים", והכל נעשה במבטים בלבד, במציאות זה לא עובד ככה. לנו אין תסריט. לפעמים אנחנו קצת רוצים אבל גם קצת לחוצים, ואז יש גם סימנים של "כן" וגם של "לא". במציאות, חלק מאיתנו ממש לא טובים בלשדר סימנים ברורים וחלק מאיתנו לא טובים בלקלוט אותם. במקרים האלו כדאי לשאול.
בשלב הזה כנראה תתקלו בהתנגדות בסגנון של "לשאול יהרוס את הרגע". חלק מהמתבגרים/ות יגידו ש"עדיף פשוט לנסות". נרצה להסביר שזה אולי קצת מביך לשאול, ומסתכנים בלשמוע "לא", אבל זה עדיף פי אלף מ"לנסות". "לנסות" זה בעצם שם יפה ללשלוח את היד או הלשון שלנו על מישהו אחר, זה בעצם שם יפה ללהסתכן בלהטריד מישהו שלא רוצה את המגע שלנו. אם נשאל והצד השני באמת רוצה אותנו – הם ישמחו שיצרנו הזדמנות ויגידו "כן". אם הם לא בעניין, אנחנו ממש נשמח ששאלנו ולא ניסינו. בשני המקרים יעריכו אותנו שבדקנו. ואם הם לא יעריכו? כנראה שהם לא האדם שמתאים לנו להיות איתו במגע, כי הם יותר עסוקים בלהתבייש ולעשות את זה "כמו בסרטים" מאשר לעשות את זה מתוך התחשבות.