אכונדרופלזיה היא תסמונת שמאופיינת בגפיים קצרות וראש גדול מהממוצע. אתם ודאי מכירים אותה בשם "גמדות". מהחודש השביעי של ההריון בערך העצמות מפסיקות להתפתח. מי שסובל מהתסמונת הזו מגיע לגובה נמוך יחסית.
לאיילה בובליל, תלמידת כיתה א', לא איכפת ששואלים אותה על התסמונת, אם כי עדיין אין לה תשובות מפורטות. לפני כמה ימים היא סיפרה לאביה, יהודה, שהיא מאוכזבת שהיא לא יכולה לשחק עם חבריה בהפסקות. כולם רצים, והיא לא יכולה להצטרף.
"זה כמו חץ ללב", אומרת אמה של איילה. ספיר. "אי אפשר להסביר את זה במילים. אתה חושב על הילד שלך ומה הוא עובר. זה כואב".
יהודה והמורה, יעלה, ניסו לחשוב על רעיונות. המורה הציעה מיד לקנות כמה בימבות נוספות לכיתה כדי שילדים יוכלו לשחק עם איילה. מאז, מספר יהודה, יש לאיילה אור בעיניים כאשר היא מגיעה לבית הספר.
השינוי הפך את איילה לאחראית על הבימבות. "היא מחליטה מי ישחק" מספרת ספיר. "היא לא מוותר על אף ילד".
בית הספר, אומרת ספיר, קיבל את איילה באופן מדהים. "זו הסיבה שבחרתי בבית הספר הזה. זו המהות של בית הספר".
יהודה מציג צד נוסף של הסיפור. יש מאבק גדול, ומוצדק, נגד חרם של ילדים על ילדים אחרים. אבל המערכת מתקשה להתמודד כאשר היא זו שמשאירה את הילד לבדו בכיתה. בגלל השונות המערכת מוותרת.
יהודה מבהיר שזה לא המקרה של איילה. "הילדים הם חברים שלה. זה המכשול הכי קשה. כולם מחבקים אותה ומנשקים, אבל טכנית הם לא יכולים לשחק איתה. היא לא יכולה להשתתף. המורה עשתה את החיבור הזה".
איילה מספרת שעכשיו גם בכיתות אחרות רוצים לנסוע על הבימבות. "זה בגלל שאני מחליטה".