טנטרומים הם מנת חלקם של כל ההורים לילדים בני שנתיים עד חמש מסביב לעולם, כמעט. ההתחרפנות חסרת הרסן של הילדים, שנוטה להתרחש יותר בפומבי, יעידו רבים, חשובה להתפתחות הילד. הוא לומד להביע ולהרגיע את עצמו, לדחות סיפוקים, לפתור בעיות ולהכיר גבולות. אבל יש ילדים שהטנטרומים שלהם צפופים יותר משל אחרים, ובין אחד לשני תמיד אורב ברקע טנטרום נוסף. פעוטות בעלי טמפרמנט סוער הופכים פעמים רבות לילדים ובני נוער בעלי אותו הטמפרמנט בדיוק, ועל הוריהם ללמוד להתמודד עם חבילת הנפץ היקרה מכל. אליסון שייפר, אחת ממחברות ספרי ההורות הפופולריות בארה״ב וקנדה מציעה להורים מספר טיפים שיעזרו ללכת בין המוקשים.

״זעם מכונה הרגש הלוחם״, מסבירה שייפר. ״אנו מגיעים אליו כשאנו מוכנים לצאת לקרב ולנצח. הדופק עולה ושולח לשרירים דם כדי לחזק את הגוף, והנשימה מהירה יותר כדי לספק עוד חמצן ללוחם. התחושות האלה משתלטות על הילד ויכולות להבהיל אותו. הוא לא שולט בעצמו. זעם הוא רגש משני. קודם הילד מרגיש משהו אחר שמפעיל אצלו את הטריגר".

שייפר מצביעה על שני סוגי אירועים שעשויים להפעיל את מתג הזעם של הילד:

תרחישים שקשורים במצב רגשי: תחושה שמעדיפים אח אחר על פניו, תחושת חוסר הגינות, תחושה שהילד הובך בפומבי, מתן עזרה לילד, שאינו זקוק לה, כשמשהו לא הוגן מתרחש למישהו קרוב, אובדן תחושת שליטה בסיטואציה או מקום, תחושה שהסביבה לא אמפתית או מבינה אותו.

תרחישים ביולוגיים: רעב, סוכר נמוך בדם, עייפות, כאב, דחק, מחלה, שינויים בחיים - גירושים, מעבר דירה, מבחן קרב, עצבות, תסכול, פרפקציוניזם, חוסר נכונות לטעות.

״כדאי לוודא קודם כל שהילד אוכל טוב וישן מספיק, אם הוא נוחר או סובל ממתח״, אומרת שייפר. ״אולי יש לו יותר מדי עומס בלוח הזמנים? אולי הוא חש מחוייבות להצטיין? הורים נוטים לעיוורון לגבי המתח שילדיהם חווים״.

לאחר שהחלה ההתפוצצות, יש כמה דברים שכדאי לעשות. ״קל להישאב לדרמה של הילד, אבל במקום זה כדאי להשתדל ולהרגיע. קל להראות חוסר סבלנות ולגלגל עיניים מול ההתפרצות, אבל הקור והריחוק רק מוסיפים דלק לבעירה. הילד זקוק לאהבה ותמיכה. שמרו על טון נמוך ומתוק, על פנים מלאי אמפתיה והכלה. אם הילד מסכים, לטפו אותו וחבקו. הראו הבנה לכך שהוא נסער, אבל אל תדברו יותר מדי. תנו לו אפשרות לאסוף את עצמו״.

תעדו הכול:
שייפר מציעה לקחת את הנושא כפרוייקט רציני ולרשום במחברת מיוחדת את התפרצויות הזעם, הדברים שהובילו אליהן ואיך נפתרו בסוף, על מנת להבין יותר את המצב. ״דרגו את האינטנסיביות של ההתקף מ-0 עד 10, הביטו בשעון כדי להבין מה אורכה של כל התפרצות, ואחרי חודש תוכלו ממש לראות דפוסים. המשיכו לתעד בזמן שאתם משנים את ההתנהגות שלכם ולומדים, ותוכלו לראות איך הדפוסים משתנים, ההתקפים פוחתים ונעשים פחות אינטנסיביים. אל תוותרו מהר. הדברים האלה לוקחים זמן.

חכו עם ה-שיחה:
כשילדים כועסים, זה לא זמן טוב לדבר איתם. כשהם רגועים, זה הזמן ליזום שיחה על הטריגרים שמפוצצים אותם. נסו להעלות שוב רגעים בהם כעסו, ולהבין מה בעצם קרה. היו מכילים וקשובים, ונסו באמת לראות את הדברים דרך עיני הילד. זה לא הזמן לוויכוחים. במקום לנסות להוכיח לילד שלא נותנים זכויות יתר לאחיו, לדוגמה, אמרו לו: ככה אתה מרגיש? אם הייתי מרגישה ככה גם אני הייתי כועסת. ילדים צריכים להבין שהאגרסיות אינן שיטה טובה לפתירת בעיות. אם אתם משתמשים בזעם כדי לגרום לילד להקשיב, מוטב שתפסיקו מיד. אתם נותנים את הטון".

בקשו את עצתם.
שייפר מציעה להציע לילד דרכים חלופיות וחיוביות לפתירת בעיות. ״שאלו אותו: חוץ מלהתרגז, מה עוד אפשר לעשות כדי להביע את הכעס? נסו לתת לו מספר פתרונות, ולנסות אותם. אם הריב הוא על תורות לא שוויוניים באייפד בין האחים, למשל, אפשר להציע פתרון של סימון התור בלוח שנה, להחליט בהגרלה ועוד. החליטו יחד איזה פתרון תנסו קודם, וכך תמשיכו. כדאי ללמד את הילד שיש לו שליטה בזעם שלו, וללמד אותו טכניקות הרגעה שונות כמו נשימה, יציאה לטיול, האזנה למוזיקה ועוד. אמרו לילד: אתה לא ילד טוב או רע. אתה פשוט ילד שאנחנו אוהבים בדיוק כמו שהוא".

>> מיכל דליות: האם מומלץ להתעלם מהתקפי זעם?
>> 10 משפטים שאסור להגיד לילדים