רעות אקשטיין בלום, סופרת בת ארבעים וחמש, ילידת קריית גת המתגוררת בתל אביב, עברה בדרך עשרים ושישה בתים ופנימייה אחת. אך דווקא השנים בהן עבדה כמדריכה בפנימיות, הן אלה שהשאירו בה סיפורים רבים שהיו חייבים להפוך לספר.
"בגיל חמש עשרה עזבתי את בית הורי שהתגוררו למשך כמה שנים בדרום אפריקה והחלטתי לחזור לארץ לבדי," היא מספרת. "בארץ התגוררתי עם סבי ,שהיה הורה לכל דבר. החל מאספות הורים בבית ספר, וכלה בלקנות לי טמפונים. בתום שנה החלטתי לעזוב לפנימייה לאמנויות במצפה רמון, בה גדלתי מגיל חמש עשרה עד שמונה עשרה, על אף שלא דמתה כלל לפנימיות בהן עבדתי. ועדיין - פנימייה היא פנימייה ואף פעם לא תהיה בית. ילדי פנימייה הם כמו חיילים קרביים –תמיד הם לחוצי בית גם כשאין בית, תמיד בא להם משהו לאכול, ותמיד כלוא בתוכם געגוע גדול".
הפנימיות בהן עבדה אקשטיין בלום, הן פנימיות לנוער בסיכון, וכמדריכה, התגוררה במקום עם שאר חברי הצוות. "חיי הנערים בפנימייה, מזמנים סיטואציות בלתי אפשריות. מכמירות לב, קשות מנשוא אך תמיד מעוררות מחשבה. יש שבתות בהן נשארים כולם ושבתות בהם יוצאים הביתה. אך תמיד יש את הילדים שנשארים גם ב׳שבת קטנה׳. מה שקורה בפנימייה ריקה, עם חמישה ילדים ואיש צוות אחד, בהחלט ברא פרק בספר".
המפגש עם הורי הנערים בפנימייה נחקק בה לא פחות, והיא מודה שגם הוא יכול היה לספק סצנות לסרט, מסרט טורקי ועד סרט אימה. "מצעד ההורים הדפוקים שפגשתי חרוט בי היטב. אימא ששלושת ילדיה היו בפנימייה וביום שישי היא הייתה מגיעה ומסכימה לקחת הביתה רק ילד אחד. אמא נרקומנית שהייתה באה לקחת את דמי הכיס של בתה בת האחת עשרה. הורים ששכחו שיש להם ילדים והורים שלא נתנו לילדיהם להיכנס הביתה כשבאו לחופשה. והיתה אימא אחת, שמרוב שילדיה היו מפוזרים בפנימיות, היא הייתה שוכחת איזה ילד באיזו פנימייה".
כל הסצנות האלה, מצאו בית בספר "מפתח אפס", ספרה השני של אקשטיין בלום שקדם לו ספרה הראשון "אי זוגי" (שניהם בהוצאת מודן) גם בו עסקה במושג הבית. לאקשטיין יש ביקורת גם ל׳אנשים הרגילים׳, לדבריה. "אלה שמשוכנעים שלהזמין ילד פנימייה לשבת זו מצווה גדולה ולא מבינים שיש כאן עוול גדול ושבמוצאי שבת, כשהוא חוזר לפנימייה, הוא חוזר עם עוד בית שלא יהיה שלו". בספר יש גם רגעי חסד, צחוק ותקווה.
"נערים שגדלים מחוץ לבית נאלצים לפתח חכמת חיים, חוסן ותושייה של מבוגרים מהם", היא מסבירה. "גם אני התבגרתי מהר כתוצאה מעזיבת הבית, והזמן המבלבל שבין ילדות לבגרות השאיר בי תובנות שקיימות בי עד היום, גם כהורה. חוויית ההתבגרות שלי בפנימייה הייתה נפלאה, שמחה ומצמיחה, אך אם ביתי בת התשע תבקש ללכת לפנימייה בגיל ההתבגרות, יתכן שאנעל אותה בבית - ולא במפתח אפס. ילד צריך בית ורצוי שיהיו בו הורים שידעו באיזה כיתה הוא, שיחבקו ויאהבו אותו ללא תנאי".