״הבת שלי מעולם לא היתה ביישנית והביעה בבירור העדפות ודיעות. לפני כיתה א׳ היא שאלה אם תוכל להסתפר קצר. מאז היא החליפה הרבה סגנונות אבל תמיד האורך היה קצר. לאחרונה היא ניסתה להאריך עד לסנטר, אבל ברגע שהרגישה את השיער בעורף דרשה שוב לקצוץ אותו. בעיני היא נראית נפלא אבל לאנשים יש המון דעות בנושא. ראיתי דיונים ארוכים בתגובות לפוסטים שלי, מנשים שהגיבו לתספורת ׳האיומה׳ של הבת שלי. מחקתי תגובות כאלה גם מחשבון האינסטגרם של הבלוג, מטעם נשים שכתבו לי בכוונה שהבן שלי יפהפה, וגם במכולת שאלו בקולניות: 'אה, זאת בת? איפה השיער שלה?' זהו נוהג ידוע בין נשים לבנות במערב, ללכת עם שיער ארוך, כבר משנות העשרים".
לקלוג עצמה יש שיער ארוך, צבוע בוורוד ושחור. ״אני אוהבת את השיער שלי, אבל העיסוק בו ארוך ויקר. כשבתי שאלה למה אני לא מסתפרת קצוץ כמוה, הזדעזעתי מהרעיון. וזה רק בגלל שנאת הנשים המושרשת בי, והפחד שלי שלא יראו בי אישה. כאישה שמנה, השיער הגדול והיפה שלי עוזר לי להרגיש יפה. לילדות קטנות מתייחסים יותר בסלחנות, מותר להן ללכת עם שיער קצר כל עוד התסרוקת נשית. אצל הבת שלי זה כבר אחרת. למזלי היא מלאת ביטחון ועומדת מאחורי הבחירות שלה. לא אכפת לה שחושבים שהיא נראית כמו בן. אמרתי לה שאני כותבת מאמר על זה, והיא אמרה: את לא צריכה לכתוב מאמר שלם. פשוט תגידי שאנשים הם טפשים. היא צודקת. אנשים הם טפשים. אולי אני גם אסתפר. אבל סביר להניח שלא״.
בישראל המצב לא מאוד שונה. ״כשיובל הייתה בת 3.5, היה לה שיער ארוך ומהמם, אבל היא התעקשה שהיא רוצה להיראות כמו אחיה הגדול, אליו היא קשורה מאוד ומעריצה אותו״, מספרת לנו יעל, אמה של יובל בת החמש היום. ״היא ביקשה ממנו שיספר אותה. אני לא הייתי בבית ובעלי נשאר איתם. אני פותחת את הטלפון ומגלה הודעה מבן הזוג ששחר בן החמש סיפר את יובל. בטלפון הוא אמר לי: 'אמא, סיפרתי את יובל היום וזה ממש מתאים לה. היא נראית ממש כמוני וגם קצת כמו בן חבר שלי. והיא גם מאוד אוהבת את זה'. אני מודה שאני אהבתי את השיער הארוך, אבל כשראיתי אותה היא הייתה מהממת בעיניי. פתאום ראיתי את הפנים שלה כמו שלא ראיתי אותם עם השיער הארוך מעולם. הייתי סופר גאה בעצמי באותו היום על זה שבמקום לכעוס ולהאשים הצלחתי להיות אמפתית ולראות את הכוונה הטובה של הילדים שלי. זה היה אירוע מכונן ושיעור חשוב לחיי. למרות שהאמנתי באמונה שלמה שבנות יכולות להיות גם עם קצר וגם עם ארוך ושכל אחת יכולה וצריכה לבחור מה שהכי עושה לה טוב, גם אני גדלתי על מגדריות והמקרה הזה שינה אצלי משהו מבפנים".
אצל בתה של ענבר, התספורת הקצוצה של בתה עמית בת השלוש התחילה כברירת מחדל והמשיכה כאג'נדה. "בעקבות רגישות קשה לשמפו חדש, השיער של עמית הפך לשרוף וקשה במיוחד ובזמן חופשה שלנו בחו"ל, סבתא שלה החליטה לעשות מעשה ולספר אותה לגמרי, קצר קצר״, מספרת לנו ענבר. ״בהתחלה היה לנו קשה וקיבלנו את זה לא כל כך טוב אבל ברגע שחזרנו לארץ וראינו אותה - הבנו שזה פשוט היא. אני מקבלת תגובות מדהימות מהאימהות בגן, מהחברות ואפילו מאנשים ברחוב, היא מתלבשת באופן בוגר (טייצים עם מגפיים ומעיל דמוי עור) כך שהיא גם לא משדרת ילדותיות והיא ממש תופסת את תשומת לב העוברים והשבים, אבל זה החיוך שהיא משגרת לכל אחד שמסתכל שכובש אותם. לאחרונה היא החלה לבקש שנקלע לה צמות בשיער כמו שעושים לכל שאר הבנות בגן הסברנו לה שיש לה שיער קצר ומיוחד וחידשנו אותה בקשתות ופפיונים גדולים ומדליקים". 
עבור אורנית, בת 34, שיער קצר ליווה הוא זיכרון ילדות בלתי נשכח. "אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם הראשונה שהסתפרתי קצר כי נדמה לי שזה היה מאז ומתמיד. ככה הייתי כל הילדות שלי. אני זוכרת שממש אהבתי את הביקור החודשי במספרה עם אמא. היא לא הייתה לוקחת אותי למספרה של ילדים, אלא מספרה רגילה שגם היא הסתפרה בה, וזאת הסיבה שתמיד הרגשתי גברת. עפתי על זה. מאחר שלא היה לי אף פעם שיער ארוך כילדה, אני לא זוכרת איזו התייחסות מיוחדת מהחברה. אני כן זוכרת שכשילדים בכיתה רצו להקניט אותי, הם קראו לי אורן ואמרו שאני בן, אבל אני לא זוכרת שזה הפריע לי באופן מיוחד שגרם לי להאריך שיער. פעם ראשונה שממש היה לי שיער ארוך הייתה בצבא, אבל היום אני שוב עם קצר. לא קצוץ אבל עד הכתפיים".
אצל עמית בת השלוש וחצי, זה הגיע בצורה הכי לא צפויה שיש. "קפצנו לקניון הזהב כדי לספר את אחותה הגדולה, ושאלנו את עמית אם גם היא רוצה להסתפר"" מספרת לנו אמה, איטל. "רק כשסיימו לספר אותה, היא נגעה בשיער וקלטה שהשיער שלה קצר ממש. רגע לפני שהאסימון ממש נפל לה, כבר ניבאתי את מה שעומד לקרות ומיהרתי לקנות לה שפע סיכות לראש כדי להקל על המהלומה למקרה שתתרחש. כשחזרנו הביתה, היא הסתכלה במראה, חייכה ואמרה שהיא בן, אבל זרמה עם התספורת לגמרי. בבית חשוב לי לגדל את בנותיי (ובני הקטן) באווירה לא מגדרית מובהקת. יש בחדר המשחקים טרקטורונים ומשאיות לצד בובות ועגלות, העגלה שלהן הייתה בצבע חום וכך הלאה. מה שכן, הסביבה הייתה יותר בשוק, לרבות הגננות ואביה. ולמען האמת, הופנו אליה לא מעט מבטים סקרנים ולא ברורים, אבל היו גם לא מעט אמהות שהגדילו לשאול איפה סיפרתי אותה כדי להסתפר גם ככה". 
נגה, היום בת 26, הלכה עם הרעיון עד הסוף כשהייתה רק בכיתה ג'. "כשהייתי בת 8, רציתי לעשות קרחת. תמיד היה לי שיער קצר ולא אהבתי את התספורת בכלל, נראיתי כמו הנסיכה דיאנה. החלטתי שאני רוצה קרחת, וההורים שלי, ברוב חוכמתם ולהפתעתי הרבה, לא התנגדו, וגילחתי את הראש בעזרתו של אחי. כל המבוגרים מסביבי ממש אהבו את זה. עד היום, יש כמה מהחברים של ההורים שלי שזוכרים לי את זה ורוצים שאעשה שוב. אבל מבחינת בני גילי, זה היה אסון חברתי. החברות הקרובות שלי אמנם אמרו לי שזה יפה (למרות שאני יודעת שהן לא חשבו ככה באמת) והילדים בכיתה צחקו עליי. מצד אחד, המשכתי לטפח את הקרחת כי אני חושבת שעשיתי קצת דווקא אבל זה כן השפיע עליי. זאת הייתה אפיזורה של משהו כמו שלושה-ארבעה חודשים ואז הארכתי לקארה. בדיעבד, אני יודעת לומר שתמיד שנאתי שאמרו עליי שאני חמודה. הייתי בלונדינית עם עיניים כחולות וזה כל מה שכל הזמן אמרו עליי. פתאום עם הקרחת, שינו את הניגון ואהבתי את זה. כבר לא הייתי רק הילדה החמודה".
