אם הילד שלכם מחטט באף בציבור, כוסס ציפורניים או מוצץ אצבע בגיל שבו הוא לא אמור לעשות כן – אתם לא לבד. הורים רבים מודאגים מהרגלים מגונים של ילדיהם. ישנם גם ילדים שפיתחו הרגלים חריפים ומטרידים יותר, כאלו שיכולים לגרום נזק גופני כמו הטחת הראש בקיר או חריקת שיניים. האינסטינקט הראשוני שלנו כהורים הוא לגעור בהם, להפציר בהם שיפסיקו. לאחר מכן, חלקנו מציבים להם אולטימטום, או מבטיחים פרסים. ברוב המקרים, ניסיונות אלו נוחלים כישלון חרוץ. מסתבר, שניסיונות השכנוע שלנו הם בדיוק ההיפך ממה שאנו צריכים לעשות בכדי לעזור להם להפסיק את ההרגל.
מה בכל זאת אפשר לעשות? ענת אשד, מנחה בכירה במכון אדלר ומנהלת פורום המכון, מסבירה למה זה קורה ומציעה מספר דרכים לגמילה מההרגלים הללו:
מדוע ילד מאמץ לעצמו את אחד ההרגלים המגונים?
לגישתה של אשד יכולים להיות לכך מספר גורמים, כולם התנהגותיים והם נועדו לספק לילד מענה לצורך מסויים:
הצורך בנחמה. כל התנהגות היא מטרתית, והמטרה של כל ילד (ומבוגר) היא להשיג תחושת שייכות. כשילד מרגיש בעל ערך במעגל המשפחתי, כשהוא מרגיש שהוא מועיל, נחוץ ושותף – הוא רגוע ואינו זקוק לנחם את עצמו באמצעים פוגעניים. כאשר ילד אינו מרגיש בעל ערך, הוא עלול למצוא דרך לנחם ולהרגיע את עצמו באמצעות גופו.
פעולות כמו כסיסת ציפורניים, חיטוט באף, ואפילו דפיקת הראש בקיר מרגיעות את הילד. בדרך כלל ההתנהגות הזו נובעת מלחץ רגשי, כל ילד וסיבותיו הוא. משום כך, ככל שההורים ינסו יותר ללחוץ ולהשפיע – הילד יילחץ יותר, וינסה לשוב ולהרגיע את עצמו. כך יווצר מעגל חוזר, וההרגל יתחזק. יש להבין, שהילד בדרך כלל יודע כי ההתנהגות שלו אינה מקובלת על ההורים, וכשהילד לחוץ ומרגיש צורך לחזור על ההתנהגות עלול להיווצר אצלו דימוי עצמי נמוך של ילד שלא מסוגל לשלוט בעצמו.
הצורך להשיג תשומת לב. כאשר הילד מתנהג בצורה לא מקובלת, הוא מרוויח דבר נוסף – את תשומת לב ההורים שמעירים לו. הילד לומד שבאמצעות מציצת אצבע, למשל, שאינה דורשת ממנו שום מאמץ, הוא מצליח להפעיל את המבוגרים סביבו. לכן, גם אם ההורים כועסים ואפילו מענישים, הוא ימשיך בהרגל בכדי להרוויח את ההתייחסות.
הצורך להרגיש שולט. ישנם ילדים שכתוצאה מגישות חינוכיות של הוריהם מרגישים נשלטים. הרבה הורים מאמינים שסמכות הורית פירושה שליטה הורית ונותנים לילדיהם הוראות, מפעילים אותם ומצפים מהם לציות. ילד שחי באווירה משפחתית כזו, יכול על ידי ההרגל המגונה שאימץ להעביר מסר להוריו כי השליטה שלהם בו היא עד גבול מסויים. ההורים אינם יכולים למנוע מילדם לחטט באף או למצוץ אצבע, מפני שהילד שולט בגוף שלו. משום כך, ככל שההורים ינסו יותר ויותר להתערב – כך התנגדות הילד להיגמל מההרגל תגבר.
איך גומלים אותם?
את הפתרון לבעיה ניתן לחלק לשניים – הדרך בה אנו מתמודדים עם כל מקרה ומקרה של התנהגות מגונה, לצד שינוי האווירה הכללית בבית, כך שיתאפשר לילד מרחב למצוא את תשומת הלב במקומות חיוביים יותר.
מציצת אצבע: מספיק להגיד לילד פעם אחת שמציצת אצבע אינה מקובלת. עדיף לא לחזור על כך משום שהילד מודע וההסבר החוזר לא יפתור את הבעיה. אם הילד מדבר כשהאצבע בפה, כדאי לומר לו: "אני לא מבינה מה שאתה אומר כשאתה עם אצבע בפה. כשתוציא את האצבע אשמח לדבר איתך". בצורה זו, הילד לומד שמשתלם לו להוציא את האצבע מהפה, בכדי לקבל התייחסות.
חיטוט באף או כסיסת ציפורניים: תגידו לילד "זה לא נעים לי כשאתה מחטט באף לידי", וקומו ותלכו. ילדים יודעים מגיל מאוד צעיר שזה לא מקובל לחטט באף.
שחיקת שיניים: כאן יש עניין רפואי ולכן כדאי להתייעץ עם רופא שיניים בנוגע לסד שיגן על שיני הילד.
הטחת ראש בקיר: גם כאן קשה מאוד לא להתערב מחשש לנזק גופני. כשזה קורה, על ההורה לקחת את הילד בידיים ולהרגיע אותו. החזיקו אותו וחכו שיירגע.
כאמור, מלבד ההתייחסות הספציפית לכל מקרה ומקרה, יש להבטיח כי בבית יש אווירה תומכת, כזו שתעזור לילד לשבור את ההרגל:
לא לנדנד. כאשר ילד מאמץ הרגל מגונה, חשוב להימנע מלהעיר לו. ככל שההורה יעיר יותר, כך הילד ירגיש לחוץ יותר וההרגל יתחזק. יש להעיר פעם אחת ולהסביר שזה לא מקובל.
נסו להבין מהו מנסה להגיד לכם. הרגל מגונה צריך להדליק נורה אדומה אצל ההורים. הורים צריכים להבין שההרגל מעיד על חוסר שקט נפשי: או שהילד אומר "שימו לב אליי", או שהוא אומר "אל תשלטו בי".
תנו לו להרגיש שותף מועיל בבית. במקום להתעסק עם ההתנהגות של הילד, כדאי להסיח את דעתו ולעזור לו לחזק את תחושת הערך. בכדי לחזק את תחושת הערך ותחושת השייכות, על ההורים לגרום לילד להרגיש בבית שותף מועיל ותורם.
החמיאו על התנהגות טובה. חשוב להחמיא לילד על התנהגויות חיוביות בכדי לחזק את הדימוי העצמי שלו. החמיאו גם על התנהגות שנראית לנו מובנת מאליה, כמו "איזה יופי אספת את כל הצעצועים אחרי המשחק".
תנו לו תחושת שליטה בעולמו. כדי להשיג מטרה זו חשוב לאפשר לו אפשרויות בחירה על הנעשה בעולמו בהתאם לגילו. הילד יכול, למשל, לבחור מה הוא ילבש או מה יאכל לארוחה, מתוך מספר אפשרויות מקובלות.
ליזום חוויות של הצלחה. על ההורים למצוא את המקומות בהם הם יכולים להחמיא לילד על מעשיו, ולהראות לו את המקומות שבהם הוא מצליח. למשל, כשהוא מצליח להתלבש לבד, או לסדר את שולחן האוכל.
מתפקידנו להקשיב לו ולהראות לו כמה שהוא עוזר ונחוץ בבית וכדאי להסב את תשומת ליבו להצלחותיו ולהתמקד בעשייה שלו, עם מחמאות כמו "איזה יופי אתה מצייר או כותב".
עלינו לשבח את הילד גם על הניסיונות: "איזה יופי שאתה מנסה לעשות את זה ואת זה". להראות לילד כי הניסיון עצמו הוא הצלחה, וכל הכבוד לו על כך שניסה לבצע פעולה כלשהי. כל הצלחה של הילד מחזקת את תחושת היכולת, וכך גם את האמונה של הילד בעצמו.