"הייתי בצופים מלא שנים, גם בתור חניך וגם ריכזתי שבט, אז יש לי המון זכרונות אבל בעיקר ממחנות מקיץ - אלה האירועים הכי משמעותיים בשנה. כשהייתי מדריך זכיתי בגביע של פעילות עם החניכים שלי וזה היה מאוד מרגש, כי בשנה שהדרכתי, הרשג"ד (ראש גדוד, נ.כ.) שלנו עזב את התפקיד ונשארנו שלושת המדריכים להיות מדריכים וגם רשג"דים, ובסוף השנה הזאת יצאנו למחנה הזה בו זכינו במקום הראשון על הפעילות ובמקום השני על המחנאות. זה היה מרגש להיות בכיתה י' עם כל כך הרבה אחריות על הידיים שלנו ולדעת שהצלחנו".
"או-ווה. הצופים בעיניי זו מסגרת חינוכית שאין לה תחליף. יש משהו בצופים, שבדומה לצבא, מאוד עוזר לבגרות של ילדים, מאוד מבגר ומלמד אחריות ומוסר. למשל, זה שצריך לבוא עם תלבושת ועניבה ולעמוד במסדרים. זה נשמע קצת צבאי, אבל כשילדים עושים את זה בכיתה ד'-ה' זה משהו שמחלחל. הם מכבדים את המדריכים ממקום של קשר אישי והמדריכים הופכים להיות אחים גדולים שלהם אותם הם משתפים בבעיות בבית. זו מסגרת שמאוד עוזרת לילדים. היום זה תקף על אחת כמה וכמה - כשיש את כל האייפונים והאייפדים למיניהם - יש מסגרת שמוציאה את הילדים החוצה. במחנה הקיץ הגדול, הילדים בונים מבנה שבו יאכלו, יישנו, ומבנה שהוא המחסן שלנו. הוא בנוי מסנדות, בולי עץ ארוכים שקשורים בחבלים אחד לשני. כששמים את זה ליד הטאבלטים שילדים מעבירים את הילדות איתם ברור כמה זה נחוץ. כשאני הייתי חניך, הצופים היו בתחרות עם חוגים של סיירות וחוגי ספורט, דברים שהוציאו ילדים החוצה. הילדים היום תקועים בבית ואני רואה את זה בסביבה הקרובה שלי. הצופים בשבילי זו מסגרת חינוכית שבאה ללמד אחריות ולחבר אותם לארץ ולאדמה".
"בצופים הייתה גאוות יחידה"
בעיני ברטל ניכר שהדבר החשוב ביותר בצופים הוא זה שזה מקום ללא גימיקים. "גם היום זה ככה אני בטוח", הוא אומר. "אין שום דברים נוצצים. הכל נשאר נורא פשוט ואף אחד לא יוצא הביתה עם מקרר או עם מטבח חדש. למשל יש פסטיבל פסטיניצי, שילוב בין פסטיבל וקריית קריניצי, במסגרתו מתקיימת תחרות בין השכבה הבוגרת והצעירה בה מכינים מחרוזות של שירים ומופיעים מול שופטים. זו תחרות ששרנו בה שירים ישראליים עם נושא משותף וזה היה הכי חשוב לנו בעולם. בעידן שלנו זה כל כך מצחיק. היה גביע בקצה ולא אייפד או אייפון 7. כיום זה יותר מקובל להפוך להיות אינדיבידואל ואילו בצופים הייתה יותר גאוות יחידה והרגשת חלק ממשהו. זה לא היה עדר שהולך ביחד, אבל היית חלק מקבוצה שהייתה חלק מגדוד שהיה חלק משבט. במחנה הגדול אתה בתחרות על מבנים עם שבטים אחרים ותחרות על מורל ושירי עידוד, והיינו בטירוף על זה. היה לנו נורא חשוב שישמעו אותנו, שיידעו מי אנחנו ושנשאיר חותם".
בתור מישהו שעבר תקופה ארוכה בצופים, אין ספק שחייו הבוגרים של ברטל הושפעו מהזמן אותו בילה בצופים. "עברתי שם את כל התפקידים פחות או יותר: הייתי חניך, מדריך, הייתי מדריך ורשג"ד יחד והייתי מרכז שבט. בהקשר של המקצוע שלי להיות חלק מקבוצה זה משהו נורא חשוב כי זה שם המשחק בתיאטרון. כמו כן, למדתי על מנהיגות שזה לקחת את המקום שלך בתור מנהיג ולתת את המקום זה למישהו אחר - זה משהו שמאוד הורגש בצופים ואני נתקל בו בתחום שלי. מעבר לזה, מבחינה חינוכית, הייתה הרבה השפעה כמו היכרות עם הארץ. זה נשמע חנוני אבל זה ממש לא היה ככה. זה היה הכי מגניב והיינו חבורה כזאת שכללה את כל החבר'ה שגדלתי איתם והיו בצופים. כולם חבר'ה טובים ואיכותיים שגם חזרו לצופים אחרי הצבא. חווית הצבא היא אחרת כשאתה מגיע מהצופים. יש המון קווי דימיון בין דברים שעברתי שם לבין דברים שקורים כיום במקצוע שלי".
לגבי ההבדלים שבין התנועה כיום לבין התנועה בזמנו, ברטל מודה שהוא לא מכיר את אופן הפעילות בתנועה כיום. "אני רק יכול לקוות שהיא לא הצטמצמה כי אין לזה תחליף. זה משהו מאוד מיוחד, ואם הייתי הורה למתבגר אם הבן שלי היה בצופים הייתי יותר רגוע, כי זאת מסגרת שלא דומה לחוג אחר. זה משהו עם הרבה ערך".
יש הבדל בין איך שהיא נתפסת בעיני אנשים לבין מה שקורה שם באמת?
"שמעתי הרבה פעמים שאנשים שלא היו בצופים חושבים שזה סתם, חבורה של ילדים שעושים תרגילי סדר או חנונים, אבל אם הייתם יודעים אילו חוויות אני וחברים שלי עברנו שם והייתם שומעים על סיפורים רומנטיים עם שבטים אחרים הייתם יודעים שזה ממש לא כך".
>> השלימו את המשפט "כל הכיתה בצופים..." ואולי תזכו בפרס מעניין
>> רוצים לזכות ביום כיף כיתתי? השתתפו בפעילות