כולנו יודעים שילד זקוק להרבה דברים: אהבה, ביטחון, תמיכה, הדרכה, השכלה טובה. הוא זקוק גם לחוגים, לצעצועים וכמובן לתנאים פיזיים נאותים. וכהורים אתם בטוח משתדלים להעניק לו את כל אלו על מנת שיצמח ויצליח כילד וכמבוגר.

אבל יש דבר אחד נוסף, ראשוני, צורך פסיכולוגי ראשון במעלה שכל אדם זקוק לו, כילד וכמבוגר, ובכל זמן ומקום, וזה הצורך להרגיש שייך. לא רק להיות שייך אלא להרגיש שייך.

מיכל דליות (צילום: אלדד רפאלי)
כדי להרגיש שייך ומשמעותי, הילד לפעמים מתנהג בצורה שלילית|צילום: אלדד רפאלי

תבינו: אין ילד רע, יש התנהגות רעה

תחשבו על עצמכם במקום העבודה. זה מקום שבו אתם נמצאים שעות רבות בקשרים עם אנשים אחרים. מה התנאים שיאפשרו לכם להרגיש שם טוב? זה יקרה כשאתם תדעו שמעריכים אתכם, שנותנים לכם משוב, כשאתם יודעים שעבודתכם חשובה ותורמת לחברה בה אתם עובדים, שיש לכם משמעות, שאתם גם נתרמים, שאתם צומחים, שמחזקים את הדברים החיוביים שבכם.

בדיוק לדברים האלה הילד זקוק.

מעגל החיים הראשון של הילד הוא הבית. זה עולמו. זה "מקום העבודה" שלו. בבית הוא נמצא באינטראקציה עם האנשים הכי חשובים בחייו. שם הוא לא רק רוצה, אלא גם צריך להרגיש שייך: שיש לו מקום, שהוא חשוב, ששמים לב אליו, שהוא מועיל, שיש לו ערך ומשמעות. כדי להרגיש את כל הדברים האלה, הוא צריך לפעול ולפעמים הפעולות הן התנהגויות רעות.

תבינו, אין ילד רע או תחמן או מניפולטיבי, אלא יש התנהגויות רעות או מניפולטיביות. אלו התנהגויות שהילד אימץ מתוך הקשר שלו עם אמא ואבא והוא מאמין, באופן לא מודע לחלוטין, כי שם הוא בעל ערך, שם יש לו מקום משמעותי, שם הוא שייך.

איך זה עובד: ההתנהגויות המפריעות והרעות האלה של הילד מביאות אתכם, ההורים, לתגובה: קוראים בשמו שוב ושוב, מבקשים שקט, גוערים, מסבירים, מדברים על זה עם אבא ועם הגננת ועם הסבתא, ומה מספקים לו? תשומת לב.

ואם הוא עקשן ומסרב כמעט לכל בקשה שלכם, אתם כועסים, עושים "בכוח" ורבים עם הילד וכך מעניקים לו תחושת כוח וערך, כי הוא מרגיש שאתם חסרי אונים. על רווח קיומי כזה הוא לא יוותר. והדוגמאות רבות.

תזכרו: הילד לא נגדכם אלא בעד עצמו

יש שני רעיונות אשר אתם אמורים לזכור כאשר הילדים שלכם מוציאים אתכם מהכלים:

  • האחד – הילד לא עושה זאת נגדכם, הוא עושה זאת בעדו.
  • והשני - כל התנהגות מפריעה של ילד ממשיכה, כי יש מישהו בסביבה שמגיב אליה.

ילדים הם יצורים מאד יעילים והם קולעים בדיוק למטרה: מוכר לכם הילד ה"חנון" שהוא בנו של המורה לחינוך גופני? איך זה שדווקא למורה הזה יש ילד כל כך לא אתלטי?

נניח כי באחד משעורי ההתעמלות כבר בכיתה א', הילד לא הצליח בתפיסת הכדור או בקפיצה מעל חבל.

זה דבר שכיח ויכולות להיות לו סיבות רבות כמו גובה הילד, חוסר ריכוז רגעי, עייפות של הילד בעקבות משחקים בהפסקה או אפילו חשש מכישלון. אבא אחר אולי בכלל לא היה מתייחס לעניין או היה מברר מה קרה ואולי אפילו מעודד את הילד לפתח כישרונות אחרים, אבל אבא שהוא מורה להתעמלות ויש לו ציפיות גבוהות מבנו ומחשיב מאוד את היכולות הפיסיות של כל אדם ובוודאי של בנו - אב כזה עלול להגיב בעוצמה: בכעס, במילים של אכזבה ובמשחקי כדור וחֶבל שהם בעצם אימונים.

הילד, שבסך הכול לא הצליח ואולי היה מתחזק במשך הזמן (או אולי לא) - הבין שהוא מקבל תשומת לב בכמויות דווקא כשאינו מצליח.

נכון, הרווח לא חיובי כי אבא עלול לגעור ולכעוס, אבל הרווח הוא קיומי. בלי תשומת לב אי אפשר לחיות והילד, בטעות ובאופן לא מודע, אימץ אסטרטגיה זו של "להיות חנון". וזו רק דוגמא אחת.

חשוב לי להגיד לכם שהילדים אינם חורשים מזימות. הם לא מסתובבים וחושבים איך לשגע אתכם או לאכזב אתכם. מדובר כאן בהתנהגות לא מודעת לחלוטין ומונעת על ידי צורך בסיסי של תחושת שייכות והתייחסות.  אל תשכחו שעומד מולכם ילד קטן, אפילו אם הוא בן עשר, שבטעות אימץ התנהגויות ועכשיו קשה לו לחדול מהם.

הידעתם שתינוקות להורים חירשים אינם בוכים?

לפני שאתם מחליטים שהתנהגות מסוימת של הילד היא לצורך קבלת תשומת לב, אתם חייבים לשלול בעיות פיזיולוגיות או רגשיות של הילד.

רק אחרי שבדקתם ווידאתם שחוסר התיאבון או חוסר הפעילות הפיסית של הילד או התעלמות שלו מקריאות שלכם אינם ממקור רפואי ושאתם הם אלה שמספקים לילד תשומת לב רבה סביב הנושא, רק אז תבינו שיש מטרה מאחורי התנהגותו. התגובות שלכם, ההורים, הן התשובה למטרת הילד.

ולסיום, חומר למחשבה. הידעתם כי תינוקות להורים חרשים אינם בוכים? תינוקות  כאלה מפסיקים לבכות כאשר הם בני מספר ימים בלבד, כי הבכי אינו מביא אליהם את הוריהם. הבכי לא משרת את הצרכים שלהם. הם מפתחים התנהגויות אחרות (כמו תזוזת הגוף הגורמת להדלקוּת נורה) כדי לזכות בהורים ובתשומת הלב שהם כה זקוקים לה.

בגישה כזו, הנותנת הסבר מטרתי להתנהגויות המפריעות של הילדים ואשר בבסיסה נמצאים היחסים בין ההורים לילדיהם, טמונה אופטימיות רבה, כי עומדת בפניכם, ההורים,  הבחירה לעשות דברים אחרת ובכך לאפשר לילדים לאמץ התנהגויות חדשות. 

מגיע לילדים ומגיע גם לכם שהאווירה בבית תהיה נעימה ושהילדים ילמדו אסטרטגיות בונות וחיוביות להמשך דרכם בחיים.

>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור הבא.

>> בטור הקודם: הילדה מוצצת אצבע? אז מה?

לכל הטורים של מיכל דליות