זה אולי נשמע פשוט, אבל סביר להניח שעבורכם זה ממש לא. הורים רבים פנו בשאלות למיכל דליות, הנה מה שהיא השיבה לכמה מהם:
הילדים מורחים את הזמן בבוקר
מורן: היי מיכל, אנו הורים לשני ילדים מקסימים בגילאים שלוש וחצי ושנה ותשעה חודשים. מגיל אפס עבדנו עם ילדינו בשיטת הלוחשת לתינוקות והטיפים שלה עזרו לנו מאוד. הנושא היחיד שאנו מתקשים בו הוא הקימה בבוקר. מאד קשה להם להתארגן בזמן וככל שאנו מתחילים מוקדם יותר את היום, התחושה היא שהם "מורחים" את הזמן.
הכנתי להם טבלה שבה מרוכזות כל מטלות הבוקר, והם מסמנים באמצעות טוש את המטלות שביצעו בזמן. אני עובדת בשיטת הנקודות: כל 10 נקודות מזכות אותם במתנה, צפייה בתכנית טלוויזיה אהובה, מפגש עם חברים ועוד. אילו דרכים נוספות תוכלי להציע לי להתמודדות הזו?
מיכל: שלום מורן, כיום יש בעיה עם שיטת הנקודות: היא לא עובדת לאורך זמן ולא מביאה את התוצאות, וזה בגלל שאנו חיים בחברת שפע שבה לילדים יש הכל. את צודקת בכך שאת חשה שהם "מורחים" את הזמן. הם באמת מורחים אותו. הקטנים המתוקים שלך הבינו, בחכמתם הרבה, מהי נקודת הלחץ שלכם – הבוקר. בהרבה מאוד משפחות הבוקר הוא זמן מאוד בעייתי.
אני מציעה לפעול בצורה כזו שהילדים, בעיקר הבכור, יבינו את התוצאה של העיכוב שלהם. המסר הוא: "אמא ואבא חייבים לצאת בזמן כי אסור לאחר לעבודה, ולכן, אם אתה לא תזדרז ולא תעזור, ניקח אותך לגן ככה, כמו שאתה, והגננת כבר תלביש ותסרק אותך". דעי לך שבבקרים הבאים הם לא ישתפו פעולה וילכו לגן ככה.
ילדים מורחים זמן כי ההורים מגיבים לזה, כי ההורים ממהרים, כי הם לחוצים ולכן הילדים יכולים לעשות בזמן הזה שימוש לצורך קבלת תשומת לב אדירה וגם תחושה של כוח בסגנון "הם לא יכולים עליי. בסוף אני מנצח". זה רווח פסיכולוגי. לא ללחוץ, לא להתרגש מזה שהם לא משתפים פעולה, לא לאבד סבלנות ולקחת אותם לגן כמו שהם – זה מה שיעבוד. ברגע שהם יראו הורים שלא מספקים להם תשומת לב, הם יחדלו כי זה כבר לא נושא להם רווח. כל זמן שעושים עניין ממשהו, לילדים יש סיבה להמשיך להתנהג באותה דרך.
הפעוט לא רוצה את אבא
מאיה: שלום רב, אני אם לילד יחיד בן שנה וחצי שרוב הזמן נרתע ממגע עם אביו וכלל אינו קשור אליו. כמובן שבעלי משתדל לפעול לשינוי המצב – משחק איתו, מקריא לו סיפור, יוצא איתו לטיול, מחבק ומנשק ועוד – אך המצב אינו משתנה. הילד קשור מאוד אליי ואם אני עוזבת ומשאירה אותו עם האב, הוא בוכה ורק כעבור זמן מה נרגע. הנושא מציק לי וגם לבעלי, זה אפילו קצת פוגע בו לדעתי. אציין שאם אני משאירה אותו אצל סבא שלו או אצל אחת הדודות הוא אינו בוכה ומשתף פעולה בשמחה.
מיכל: בנך יכול להסתדר מצויין בלעדייך, הוא רק מוכיח לך ולאביו מי שולט פה: הוא. את צריכה לא להיענות לו כשהוא מתנהג לאבא שלו ככה. כשהוא קורא לך, אבא צריך לומר לו: "אמא עייפה ועכשיו אני מקלח אותך", ואת תגידי מהסלון: "אני לא רוצה לקום. אני עייפה. אבא עוזר לי". אם קשה לך – צאי מהבית.
כל זמן שהילד מרגיש שאת או אבא שלו נכנעים לבכי שלו והוא בסוף מקבל את מה שהוא רצה (אותך, בקיצור), הוא לא יפסיק. רק אם אתם תהיו לגמרי נחושים שלא בכל פעם הוא יקבל את אמא, כי לא תמיד אמא רוצה או יכולה ולפעמים גם אבא רוצה או יכול – הילד לא יוותר על השליטה עלייך.
הילדים כל הזמן רבים ביניהם
הילה: שלום מיכל, יש לי שני ילדים, הגדול בן 5 והקטנה בת 3. רוב הזמן הם חברים טובים, אבל תמיד מתפתחות מריבות ביניהם, ועל כלום. הוא אומר משהו, היא עונה ואז מיד מתחילה מלחמת עולם. ניסיתי לא להתערב וזה נגמר בנשיכות, שריטות ודחיפות מסוכנות.
כיום, אם הם רבים על משהו אני פשוט לוקחת אותו ומניחה אותו במקום שהם לא יכולים להגיע אליו. אני אומרת להם שאם הם לא מצליחים להסתדר ביניהם, אף אחד לא יקבל. אבל זה עדיין ממשיך והמריבות ממלאות את אחר הצהריים שלנו יחד.
גם במכונית זה קורה: מי נכנס קודם, מי יושבת שם ולא פה, בקיצור, כל הזמן על כל דבר. אני מנסה לא להתרגז, אבל בסוף אני מאבדת סבלנות. יש פתרון?
מיכל: אוי הילה, התופעה כל כך מוכרת. יש פה שני דברים שונים ולכן שתי תגובות שונות. בעניין המריבות בבית אני מציעה להגיד להם שאת לא מתערבת יותר, כי בכל פעם שאת מתערבת מישהו אחר נעלב ממך ואת גם אף פעם לא יודעת מי התחיל ומה באמת היה. לכן, מהיום, כשהם רבים את נכנסת מהר לחדר שלך ומסתגרת שם עד שהם יירגעו. ברור לך שהם מיד יריבו כדי לבדוק אם את עומדת במילה שלך. אני מציעה לך לעמוד בה. לכי והסתגרי. חלק גדול ממריבות הילדים נועדות למשוך את אמא אליהם. אז אל תסכימי להימשך. אם הם יבואו אלייך עם הריב (הוא אמר לי, היא משכה לי וכו') צאי מחדרך והסתגרי באמבטיה. המשיכי כך עד שהם יבינו שאת לא מוכנה להתערב. ואת לא צריכה להגיד כלום. הם יבינו מצויין.
ובקשר למכונית: בפעם הבאה שאתם מתכננים יציאה לטיול בשבת, או הליכה לספארי, או נסיעה לסבתא תגידי להם "קשה לי עם המריבות ואני לא רוצה לכעוס עליכם יותר. הנהיגה בצורה כזאת מסוכנת, ולכן אם תריבו אנחנו מיד חוזרים הביתה". אל תגידי את זה לפני נסיעה לארוחת חג, כי ברור שהילדים יריבו ואתם תחזרו הביתה. הם יתחננו שתסלחו להם, אבל אל תסלחו להם. סעו הביתה. בבית הם לא בעונש, סתם משחקים ורואים טלוויזיה, אבל לים או לפארק לא יוצאים. וככה גם בפעם הבאה. הניסיון לימד אותי שזה לא קורה יותר מפעמיים. בהצלחה.
הקטנה מתקשה להתאקלם למיטת המעבר
אודליה: יש לנו ילדה בת שנה ועשרה חודשים. לפני כ-3 שבועות העברנו אותה ממיטת תינוק למיטת מעבר. עד לפני עשרה ימים בערך לא הייתה לנו שום בעיה עם ההשכבה לישון. היינו מקריאים לה סיפור, מכניסים אותה למיטה, אומרים לילה טוב ויוצאים והיא הייתה נרדמת לבד. אותו דבר היה גם בצהריים, בימים שאין גן. בעשרת הימים האחרונים משהו השתנה. זה התחיל בכך שהיא רצתה שאחזיק לה את היד. לא התנגדתי והחזקתי לה את היד ותוך פחות מדקה היא נרדמה.
עכשיו היא רוצה שאני אשב לידה עד שתירדם. היא מחזיקה לי חזק חזק את היד, וכשאני רוצה לצאת היא מבקשת שאשאר ומחזיקה לי את היד חזק יותר. במידה ואני יוצאת מהחדר, אחרי דקה של בכי היא גם יוצאת מהחדר. אני לא מבינה למה זה קורה וכיצד לנהוג?
בן ה-12 סובל מבעיה חברתית
אילנה: שלום מיכל, יש לי בן בגיל 12 וחצי. הוא התחיל השנה ללמוד בחטיבת הביניים. אני פונה אלייך משום שיש לו בעיה חברתית. בכל הפסקה הוא יושב לבד בכיתה או במסדרון. אני ובעלי משוחחים איתו ומנסים לעזור לו. ברצוני לציין שהוא ילד חכם שאוהב לעזור לזולת, וגם ילד יפה. איך אנחנו, כהורים, יכולים לעזור לבן שלנו?
מיכל: אני לא יודעת מהי, אבל יש פה בעיה. היא יכולה להיות בעיה התנהגותית (כלומר, התנהגות שמביאה לו רווח של עיסוק סביב זה), אבל גם בעיה רגשית (קושי בכישורים חברתיים ו/או עדינות יתר וכו'). כך או כך הילד במצוקה וצריך עזרה ואני ממליצה לקחת אותו לטיפול רגשי. אני מציעה לפנות ל"מרכז מיכל דליות" כדי לקבל כיוון לעזרה בטלפון: 1-700-706-704.
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור הבא.