בואו נפתח את זה אחת ולתמיד, מה יש להורים נגד ספרי קומיקס? למה כמעט בכל פעם כשאני בחנות ספרים אני פוגשת ילדים בוכים מתחננים להורים שלהם שיקנו להם ספרי קומיקס וההורים מסרבים ורואים בספרים האלו את הסמל לכל מה שרע בעולם? ולא רק הורים, גם אנשי חינוך, מורים ומנהלים. לא פעם קרה שהגעתי לבתי ספר ושמעתי מהצוות התבטאויות חריפות כנגד ספרי קומיקס.
בואו נפסיק עם הצביעות! הורים שכבר מזמן התמכרו למסכים ובעצמם לא פותחים ספר (סקר שביצעה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חושף כי בקרב האוכלוסייה הבוגרת בישראל רק 21% קוראים ספרים כל יום. 29% מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל לא קוראים ספרים בכלל), מסבירים לילדים שהם לא קונים להם ספרי קומיקס כי הם מטופשים, קצרים מידי, ולא מלמדים שום דבר בעל ערך.
הגיע הזמן שהמבוגרים יבינו שהם טועים! לא כל ספר חייב להיות בעל ערך חינוכי. אפשר לקרוא רק לשם ההנאה. ילדים קוראים שוב ושוב את הספרים שהם אוהבים, כך שזה בכלל לא משנה אם לקח להם מעט או הרבה זמן לסיים את הספר. לא כל מה שנראה לכם מטופש הוא באמת כזה. יש ספרי קומיקס מאד אינטליגנטים שאפשר ללמוד מהם המון. ישנם אפילו ספרי מידע שכתובים במלואם כקומיקס. העובדה שאתם לא מצליחים לפענח את הדימויים החזותיים לא אומרת שהילדים שלכם לא עושים זאת בהצלחה. כדאי שכולנו נפנים, כאשר קריאה נתפסת כהנאה, יש מוטיבציה ורצון לקרוא עוד ועוד, אז בקיצור, תתבגרו! לא אומרים איכס על ספר.
כרגע הסיוט הגדול של ההורים הם כמובן "הרעשנים". סדרת ספרי קומיקס פרועה ומגניבה שמבוססת על סדרת הטלוויזיה שמשודרת בערוץ "ניקולודיאון". אם הייתי מקבלת שקל על כל דמעה של ילד שסירבו לרכוש עבורו ספרים מהסדרה, הייתי יכולה לרכוש טירה קסומה ולפרוש לפנסיה כבר עכשיו.
אז על מה כל המהומה:
לינקולן הוא ילד פרוע בן 11. ילד סנדוויץ אבל לא מהסוג המצוי, יש לו חמש אחיות גדולות, וחמש אחיות קטנות. תסכימו איתי שלגדול בבית כזה יכול לגרום לכל ילד לצאת מדעתו, במיוחד שלכל אחות יש אישיות מאד ססגונית, החל בלורי הבכורה, בת ה 17 שבטוחה שהיא הבוסית וכולם חייבים לעשות בדיוק מה שהיא אומרת, דרך לני המעופפת שרוב הזמן חושבת רק על בגדים, לונה, כוכבת הרוק, לואן שלא מפסיקה להמציא משחקי מילים מטופשים, לין הספורטאית, לוסי, בת שמונה מהממת, הבן שלי מעריץ אותה בעיקר בזכות האובססיה שלה לערפדים ושיר ההייקו המשעשע שכתבה על החיתול המסריח של אחותה הקטנה בספר מספר שלוש, התאומות לאנה ולולה ששונות כל כך אחת מהשנייה, אחת רוצה להיות בן ואוהבת זוחלים ועבודות שחורות והשנייה חולמת להיות מלכת יופי. ליסה, בת ארבע וחכמה יותר מכל האחיות ואחרונה חביבה לילי, תינוקת בת שנה וחודשיים.
נסו למצוא את השלט של הטלוויזיה בבית כזה, לדמיין איך נראות ארוחות הבוקר, או אפילו לחפש טיפת שקט על מנת לשוחח עם חברה בטלפון ותגיעו למסקנה ששום דבר כאן לא רגיל או הגיוני. בספר השלישי מצאתי פרק מיוחד שאפילו סבתא שלי בת התשעים ושלוש התגלגלה מצחוק כשהקראתי לה אותו. פופ פופ הוא הסבא של כל החבורה העליזה הזו, מצד האמא. הוא שמח ומאושר רוב הזמן, חי בבית אבות ואוהב את נכדיו. יום אחד לינקולן גילה שיש לסבא שלו שעון כיס שהיה שייך לסבא רבה שלו והוא עובר במשפחה בירושה. לינקולן כל כך מתלהב, הוא לא ידע שיש להם במשפחה מזכרות משפחתיות שעוברות מדוד לדור. ברגע שהוא רק לחש לכיוון של הסבא שהוא מעוניין בשעון מיד הגיעו לחדר כל אחיותיו. כולן רוצות לקבל את השעון בירושה. לינקולן מסביר להן שהוא הבן, לכן הוא מקבל את השעון והם מסבירות לו שבמאה הנוכחית, הדברים לא עובדים בצורה הזו. זה שהוא בן לא נותן לו יתרון. כל אחת מנסה לשכנע את הסבא מדוע היא הטובה מכולן ורק היא צריכה לקבל את הירושה. מה עושים במצב כזה? לסבא כמובן יש פתרון יצירתי אך גם מבאס. ככה זה כשיש הרבה ילדים במשפחה... צריך לדעת להתפשר.
כשאני שומעת את הבן שלי מתגלגל מצחוק עם החברים שלו, אני שמחה שהוא מגלה את הכיף שבספרים. בכלל לא אכפת לי אם זו הנאה מציורים או ממילים בשורות צפופות, כמו שבביקור במוזיאון אני נהנית מציורים של אמנים אימפרסיוניסטים אבל את השמחה הגדולה כמעט תמיד יכניסו לי ללב אמני הפופ ארט.
אני רוצה לסיים בציטוט מתוך סדרת קומיקס נוספת שהוכרזה בעבר כאויב הציבור, קפטן תחתונים, ספר עשירי, תרגם ארז אשרוב, הוצאת כנרת. חומר למחשבה לכל מי שעבר את גיל שלושים: "שמתם לב כמה מבוגרים שונאים ילדים שנהנים? ברצינות, מתי הייתה הפעם האחרונה שעשיתם משהו כיפי ואיזה מבוגר הגיע והכריח אתכם להפסיק? אם אתם כמו רוב הילדים, אתם בטח קוראים את הספר הזה כי איזה מבוגר רצה שתפסיקו לשחק במחשב או לראות טלוויזיה.
אם אתם לא מאמינים לי, נסו לערוך ניסוי: קחו כמה מהחברים שלכם, לכו לפינה של החדר ותתחילו להשתולל. תעשו קצת רעש! תתחילו לצחוק ולהרעיש ואולי לצעוק "יו-הו!" או שנים.
הוכח באופן מדעי שב 89.4 אחוזים מכל המבוגרים יעזבו את העסוקים שלהם כדי לעצור את ה"בלגן" שאתם עושים. אנחנו חייבים לשאול את עצמנו, למה רוב המבוגרים כאלה? הם אף פעם לא היו ילדים בעצמם? הם לא נהגו לצחוק ולעשות רעש ולהשתולל כשהיו צעירים? אם כן מתי הם הפסיקו? מדוע?
אני לא יכול לדבר בשם כל המבוגרים, אבל אני בכל זאת אעשה את זה. אני חושב שהרבה יותר קל למבוגרים לרמוס כיף של אחרים מאשר להרהר בחיים שלהם ולנסות להבין מתי הם התקלקלו בצורה כל כך נוראית ואומללה. זה פשוט מדכא מדי למבוגרים לחשוב על כל העשורים של הפשרות, הכישלונות, העצלות, הפחד והבחירות מעוררות החרטה שלאט לאט הפכו אותם מילדים אוהבי ריצה, קפיצה, כיף וצחוק לזעפנים מתלוננים, סופרי קלוריות, שנעלבים בקלות ודורשים שקט ושלווה.
במילים אחרות, קשה יותר להביט לתוך עצמך מאשר לצעוק: "הי ילדים, תפסיקו עם זה כבר!"
לאור העובדה הזאת, אולי עדיף לא לחייך או לצחוק תוך כדי קריאת הספר הזה. וכשתגיעו לחלקים של הדפדופורמה, אני מציע שתדפדפו כשעל פניכם הבעה משעממת וחסרת עניין, אחרת איזה מבוגר עוד ייקח מכם את הספר ויכריח אתכם לקרוא במקום זה איזה ספר חינוכי עבה במיוחד. אל תגידו שלא הזהרתי אתכם".