אני זוכרת את היום בו מצאתי בספרייה בביתי את הספר "מ-12 עד 16. מדריך לנערה מתבגרת". על הכריכה הופיעה תמונתה של נערה יפה. אני הייתי בת 12 בעצמי והתלהבתי למצוא ספר כזה ככה פתאום ממש במקרה. קראתי בקפידה את תוכן העניינים, היו שם נושאים שהעסיקו אותי מאד כנערה אבל ברגע שהתחלתי לקרוא בספר הבנתי כמה הוא לא בשבילי. אין לי מושג מי כתב את הספר אבל לא נראה שמדובר באישה אמתית. נראה כאילו מישהו ניסה לגרום לי להיות משהו שלעולם לא אהיה, נערה מחונכת, צייתנית, רזה כמובן, תרבותית מידי, סוג של רובוט. מאד מהר הבנתי שאת האמת על החיים אף אחד לא רוצה לספר לי. באותה תקופה טרום אינטרנטית את הרוב נאלצתי ללמוד לבד על בשרי.


מאוחר יותר כשהשתחררתי מהצבא התחלתי לעבוד בחנות ספרים. הספרים במדף גיל ההתבגרות היו כל כך ישנים שכאשר לקוחות בחרו בהם, לא הבנתי מדוע הם עושים זאת. הספרים נכתבו במין צדקנות פתטית, כאילו מישהו מבוגר ניסה להיכנס לראש של נערה מתבגרת ולנסות להיראות מגניב, אבל ללא הצלחה, הכי נורא היה הצבע של כריכות הספרים, כמעט כולם היו בצבע ורוד מנצנץ.


היום בשנת 2018, כאשר יש ילדות בנות 9 שמתלבשות כמו נשים בנות 30, בעידן בו הכל פרוץ, הכל מותר, הכל גלוי, גיל ההתבגרות מתחיל מוקדם, המידע הרלוונטי באינטרנט מתערבב עם סרטי פורנו, ההורים רוצים להיות חברים של הילדים שלהם, תם עידן התמימות, האם נכון להמשיך ולנסות לכתוב ספר שינסה להדריך נערות כיצד לנהוג בתקופה הכל כך דרמטית של גיל ההתבגרות? עד לאחרונה חשבתי שלא, עד שהגיע לידי ספר חדש.

אני חייבת להודות שבהתחלה שפטתי אותו לחומרה. "ביוטיפול – נערות, עוצמה יופי". השם נראה לי בעייתי. חששתי שמדובר בעוד ספר מתורגם שיצא כלאחר יד על מנת לכבוש את הנישה הזו שממתינה כבר שנים לספר ראוי, אבל ככל שצללתי לתוך הספר והעמקתי בו, גיליתי בפעם הראשונה ספר שלדעתי הייתי שמחה לקרוא בעצמי כנערה מתבגרת וספר שאשמח לתת במתנה לאחייניות המתבגרות שלי מבלי להרגיש נבוכה.


האם אני משנה את עצמי כדי לקבל תשומת לב?

נתחיל בכך שמחברת הספר לא מפחדת להתמודד עם נושאים טעונים, כגון החפצה, הטרדות מיניות וכיצד נפסיק לגרום לחלק מהאנשים סביבנו להתייחס אלינו כאובייקט מיני.
אחד השינויים המרעננים ביותר הוא היחס לגוף האישה. "אני יודעת שאת לא רוצה לעשות עוד שיעורי בית, אבל יש לי משימה קטנה עבורך. קחי איתך מחברת לבית קפה שבו ישנם אנשים רבים והביטי באנשים זמן מה, בעיקר בנשים. במחברת ציירי שני טורים, האחד לנשים הנראות כמו הנשים שאת רואה בפרסומות והשני לאלו שלא. המשיכי בכך עד שתראי מאה נשים. עכשיו הביטי בתוצאות. אני יכולה לומר לך בוודאות כי פחות ממחצית הנשים נראות כמו אלו שבמגזינים אלא אם כן את במסיבה של דוגמניות או בסט צילומים".

כל הגישה של הספר לגוף האישה, היא גישה מכבדת שהייתה יכולה להציל אותי מהפרעות האכילה שיש לי כיום בגיל 40. הפרעות שהתחילו אי שם בכתה ז' או ח'. הספר עוסק בעוד נושאים חשובים: חשיבה חיובית, התמודדות בשעות לחץ, סמים, אלכוהול, אוננות, בריונות ברשתות החברתיות, ובכלל כיצד ניתן להתמודד מול הצקות חברתיות. הספר מעודד את הקוראות בו לשאול את עצמן שאלות שלא תמיד נוח לנו לשאול את עצמנו. למשל: האם אני גאה בדרך שבה אני מתנהגת? האם אני מתייחסת לאחרים באותה הדרך שבה הייתי רוצה שיתייחסו אלי? האם פגעתי במישהו היום? האם אני משנה את עצמי כדי לקבל תשומת לב?
הספר ברובו נכתב בגוף ראשון בו משלבת הכותבת את החוויות שלה מגיל ההתבגרות לצד אינפורמציה חשובה על הנושאים המדוברים והכל בצורה כנה שמעוררת הזדהות גם ברגעים קשים מאד כמו ריבים מול ההורים, דיכאון וכו'.

הפרק השביעי בספר מדבר על סקס ובעמוד 165 יש הסבר מפורט על מה הכוונה ב"לעשות סקס". לדעתי מדובר בפרק חובה שבאמת מסביר את ההבדל בין סקס, פורנו ואונס, כי לפעמים עובר ביניהם קו דק מאד ולא תמיד יש את מי לשאול. פרק אחד עשר נוגע בנושא מאד מורכב שמשום מה מפסיקים לדבר עליו כשעוברים את כתה ג' וחבל: משפחה, חברים, בן/בת זוג. פעמים רבות אנחנו כהורים מרגישים שהילד שלנו לא מסתובב עם החברים הנכונים אבל החוכמה היא שהילד יגיע למסקנה הזו לבד. הספר בהחלט יכול לסייע בנושא. המחברת נותנת כלים להבין מתי החברות היא חברות לא טובה או חס וחלילה חברות אלימה, רעילה ופוגעת. המדריך החדש הוא מעין "חברה טובה וחכמה" שנמצאת לידך ולוחשת לך באוזן את מה שאת באמת צריכה לשמוע. איפה המחברת הייתה כשאני הייתי נערה מתבגרת.... (כנראה עוד לא נולדה.... וחבל).