פעם, לפני שהבן שלי נולד, הייתי קוראת ביום הכיפורים בין שלושה לארבעה ספרים. יום הכיפורים היה ידוע אצלי כיום מרתון קריאה מופלא. כשיש ילד הכל משתנה. הורים יקרים, במיוחד עבורכם פיתחתי טכניקות נפלאות שיעזרו לכם לקרוא ספרים ביום הכיפורים. אולי לא ארבעה ספרים ב-25 שעות הצום, אבל אחד בהחלט אפשר.
טכניקה מס' 1: מתאימה להורים עם תינוק קטן
עזרים מיוחדים: ספה ושולחן להניח עליו את הרגלים או כורסא והדום.
שבו בסלון בצורה נוחה, השכיבו את התינוק עליכם, והתחילו לקרוא בספר בקול רם. התינוק ישמח מאד לשמוע את קולכם וישאר רגוע. הוא התרגל אליו עוד כשהיה עובר בבטן.
ספר מומלץ: לילה ארוך בפריז / דב אלפון
ואוו, פשוט ואוו, לא הצלחתי למצוא מילה מדויקת יותר לתאר את הספר, וזאת למרות שחיפשתי היטב.
עלילת הספר מתרחשת על פני עשרים ושתיים שעות, פחות מיממה, כמעט כמו משך הזמן שבו לקח לי לקרוא אותו (גם אם מורידים את הרגעים הארוכים בהם הפסקתי את הקריאה על מנת לעצור ולהכריז בדרמטיות בפני בעלי שאני קוראת את ספר המתח הטוב ביותר שקראתי השנה).
הספר נפתח בחטיפתו של יניב מידן, בחור ישראלי בשנות העשרים לחייו, מנמל התעופה "רואסי שארל דה גול". המפקח דיפיסיל לא האמין שזה קורה דווקא בשבוע הזה. מפקד המשטרה של נמל התעופה היה בחופשה והוא, שבקושי מצליח לתפקד באזור שלו, נאלץ לפקח גם על החקירות בנמל. לגמרי במקרה (או שלא?) נמצא באותה העת בפריז, זאב עבאדי, המפקד הבא של יחידה 8200 שאמור בחצות להיכנס לתפקידו החדש. כמעט אף אחד בצבא לא אוהב את עבאדי, איש לא מבין מדוע סגן הרמטכ"ל התעקש למנותו כראש היחידה בפתאומיות.
גורמים גדולים ממנו מנסים לעשות הכל על מנת שיכשל בתפקידו והיחידה שיכולה לעזור לו היא אוריאנה טלמור, הסגנית וממלאת המקום של היחידה, אותה לא פגש מעולם. כשגופות מתחילות לצוץ בכל מקום, המניעים לחטיפה לא ברורים, העדויות והנתונים מהשטח לא הגיוניים, יחידות הצבא לא מתואמות כלל ומנסות לחבל זו בעבודתה של זו, ראש הממשלה עסוק בביקור של תורם אוסטרלי מושחת ובמשפט המתנהל נגד אשתו וחייהם של רבים נמצאים בסכנה נראה כי סיכויו של עבאדי להבין מה לעזאזל קורה כאן קלושים מאד.
דב אלפון מוביל אותנו הקוראים ברחבותיה המופלאים של פריז, עם חבורת קומנדו סינית אכזרית, בלונדיניות יפייפות, שוטרים עייפים מידי ופוליטיקאים מושחתים בלילה בלתי נשכח בעיר האורות.
טכניקה מס' 2: מתאימה להורים עם שני ילדים קטנים בגיל הגן
עזרים מיוחדים: פנס וארון
הכריזו על משחק מחבואים. היכנסו לארון הבגדים עם פנס וספר. בעוד ילדיכם מחפשים אתכם בכל הבית, תספיקו ליהנות מזמן איכות בחברת ספר טוב. ישנם סיכויי הצלחה מוגדלים במידה והילדים ישכחו אתכם בארון וימצאו יחד משחק משותף.
ספר מומלץ: בחברה טובה / זהר מנשס, הוצאת פרדס
הספר מתאר שלושה ימים גורליים בחברת "דייה", חברה מהמובילות בתחום הלוגיסטיקה, כאשר רונית, סמנכ"ל בחברה ואחת הנשים החזקות בה, יד ימינו של תומר המנכ"ל אשר יחד אתו הפכה את "דייה" מחברה כושלת לסיפור הצלחה מסחרר, מחליטה בפתאומיות להתפטר. התפטרותה יוצרת כדור שלג מתגלגל שלא ברור האם ניתן לעצרו ואת מי יהרוס בדרך. הקרב על הירושה מתחיל וכל המעורבים שולפים את ציפורניהם ומחביאים היטב את סודותיהם על מנת למזער סיכונים.
ריבה, סמנכ"ל הכספים של החברה שמוכנה לעשות הכל על מנת להשיג את מטרותיה, מיקי, מנהל השיווק והמכירות שמלקק פצעים ישנים מעברו, מוטי, העוזר של ריבה שרואה כיצד היא מקבלת שבחים על עבודתו ולוקחת קרדיט על מעשים לא לה. קשה לכתוב ספר מגוון בכל כך הרבה דמויות ולא ליפול לקלישאות. על המשוכה הזו דילג מנשס בקלות כשיצר עולם אמין, עם דמויות חזקות ומדויקות. מהרגע שתתחילו לקרוא את הספר, תרגישו גם אתם בחברה טובה.
טכניקה מס' 3: מתאימה לשלושה ילדים ומעלה, בגילאי גן ובית ספר יסודי
עזרים מיוחדים: כישורי משחק
שבו במשך כמה דקות בסלון עם פרצוף עצוב. הכריזו בפני בן/בת זוגכם על כאב ראש עקב הצום. היכנסו לחדר השינה ונעלו את הדלת. כעת תוכלו להיכנס למיטה ולקרוא ספר טוב.
היזהרו – יש להכריז על כאב הראש לפני שבן זוגכם ינסה לעשות את אותו הדבר.
ספר מומלץ: למה אני קופץ / נאוקי היגשידה, הוצאת ידיעות ספרים
פעמים רבות בכיתי באמצע קריאה של ספר טוב, אבל מעולם לא יצא לי לבכות רק מהצצה חטופה בכריכה של ספר. "למה אני קופץ" הוא סוג של ספר כזה. כשאחזתי בו וקראתי את הכתוב בגבו, התחלתי לרעוד. את הספר כתב נער אוטיסט בן 13 שמספק לנו הצצה נדירה למוחם המרתק של ילדים אוטיסטים. "כשהייתי ילד קטן, לא ידעתי שאני ילד עם צרכים מיוחדים. איך גיליתי את זה? דרך אנשים אחרים שאמרו לי שאני שונה מאנשים רגילים ושזאת בעיה", נאוקי לא יודע לדבר ומתקשר רק בכתיבה. כאמא לילד אוטיסט הרגשתי בפעם הראשונה שמישהו מסביר לי דברים על הילד שלי. בכל פרק ישנה שאלה ותשובה. למה אוטיסטים מדברים בקול רם ? למה אוטיסטים חוזרים על שאלות ששואלים אותם במקום לענות עליהן ? למה אוטיסטים מדברים בשפה גבוהה יותר ובצורה משונה? למה אוטיסטים אוהבים פרסומות ? (את זה כאמא פשוט לא הצלחתי להבין. הבן שלי ימים שלמים ציטט פרסומות בצורה ששיגעה אותי. שברתי את הראש למה זה קורה בכזו אינטנסיביות, ופתאום קיבלתי תשובה כזו חכמה שהיו לי דמעות בעיניים).
כל התשובות מאד פשוטות, מאד הגיוניות, מוסברות בצורה כל כך עדינה. אני חושבת שהספר יכול לעניין כל אדם באשר הוא אדם. היום באחת מכל מאה לידות נולד ילד אוטיסט, אם כחברה נלמד כיצד לתקשר נכון עם אוטיסטים ולשלב אותם בחברה, העולם יהפוך טוב יותר. קריאת הספר הזה היא הצעד הראשון.
טכניקה מס' 4: מתאימה לשני ילדים ומעלה בבית ספר יסודי
עזרים מיוחדים: הורים של חברים.
בטרם כניסת החג, יש לקבוע עם מספר חברים מהכיתה ועם הוריהם להיפגש בגן שעשועים או כל מקום ציבורי אחר. הילדים ישחקו יחד, הורים אחרים ישגיחו ואתם תוכלו לשבת עם ספר על הספסל ומידי פעם להרים את הראש על מנת לבדוק שהכל תקין.
ספר מומלץ: העץ של בני טורג'ה / פיליפ קלודל, הוצאת תמיר סנדיק
הקהל בישראל מחבק את פיליפ קלונדל. ספריו (הדוח של ברודק, הנכדה של מר לין) זכו להצלחה מסחררת ולאהבה רבה מהמוכרים בחנויות הספרים.
"העץ של בני טורג'ה", ספרו החדש של פיליפ קלודל הוא ספר מושלם ליום הכיפורים. במבט ראשון נדמה שקריאת הספר הקטן הזה תסתיים הרבה לפני שתספיקו לעכל את הארוחה המפסקת, אבל מיד כשתתחילו לקרוא תמצאו את עצמכם מתעכבים על כל משפט, כי "העץ של בני טורג'ה" הוא מסוג הספרים שמחייבים קריאה איטית, עם עט לסימון אותן פסקאות שתרצו לחזור אליהן שוב ושוב, ורק בקריאה כזו נחשפת במלוא יופייה גם העלילה שקלודל טווה בחוט דקיק.
הספר עוסק בחיים, במוות ובקשר הבלתי נמנע ביניהם. באינדונזיה נפרדים בני טורג'ה מהמתים בטקסים שנפרשים על פני תקופה ארוכה. את התינוקות המתים הם מניחים בתוך שקעי עצים ומלווים לאורך שנים את תהליך התקרבותם האיטית לשמיים. אנחנו, כותב קלודל, ממהרים להרחיק את המתים מאתנו. קוברים, שורפים ומבקשים לשכוח כדי להמשיך בחיים. איזו מהדרכים יותר נכונה? גיבורו של קלודל, קולנוען שאיבד חבר קרוב, מתקשה להניח את הקו המפריד בין החיים ובין המוות ובכתיבתו מייצר עבור חברו סוג של עץ שמרחיק אותו אט אט אל העולם הבא, אבל משאיר גם שורשים בחיים האלה. ויש גם אהבה בספר. אהבה ישנה ואהבה חדשה, אבל את אלו, תצטרכו לחשוף בעצמכם, כי קלודל רק מפזר רמזים ומשאיר לקורא להשלים את הפערים ולהבין בעצמו את עומק הרגשות של גיבורו, שמתעד את חייו בדרך היחידה שהוא מכיר, דרך עינית המצלמה. יופי של ספר, מומלץ בחום!