כשקיבלנו את האבחנה של “תסמונת אספרגר”, היו לנו הרבה סימני שאלה לגבי עתידו של עמרי. החוויה הזו חצצה בין שני עולמות - מצד אחד היה כל מה שחשבנו עליו לעתיד לבוא, על האפשרויות, ומן הצד השני היו המילים האלה, שנראו כל כך מנותקות ולא ברורות. התחלנו לחפש את הדרך הלא נודעת אל תוך המציאות החדשה שלנו.
במהלך השנים שקדמו לאבחנה, עמרי היה ילד סקרן, אבל ההתנהגויות שלו בלבלו אותנו. מצד אחד ילד שלימד את עצמו לקרוא בגיל 3, ומן הצד השני התקשורת הבינאישית לא זרמה. לא תמיד הצלחנו להבין מה מניע את התגובות שלו להתרחשויות סביבו. התרוצצנו ממטפל למטפל, מייעצים ומומחים, כל אחד מהם הציע פתרונות חלקיים, אך אף אחד לא הצליח להאיר את התמונה הגדולה. מכל כיוון ניסינו לחפש פתרונות לדבר שלא הצלחנו להגדיר. הרגשנו לעתים נרדפים על ידי תחושת חוסר האונים, כאילו כל צעד שלנו מוביל לעוד שאלה בלתי נפתרת, וכל פתרון רק מחזק את השאלה – מה אנחנו רוצים להשיג עבור הילד שלנו?
עם קבלת האבחנה, מצאנו, אומנם מעט, מידע בנושא, ולפרקים היה נדמה שהמילים נכתבו על עמרי. היתה בזה גם סוג של הקלה. יש במה להיאחז ולהתחיל לפעול. בשלב זה, הגיע שינוי מהותי בהרגשה שלנו, כיוון שהתמקדנו בפתרונות ברורים יותר, ממוקדי מטרה.
למן הרגע הראשון החלטנו שעמרי יהיה חלק בלתי נפרד מהקהילה בשוהם. אך כשפנינו למערכת החינוך והבריאות לא תמיד נתקבלנו בהבנה. תסמונת אספרגר הייתה אז תופעה פחות מוכרת, ולא ממש הייתה מוכוונות לסייע לילד להתגבר על קשייו. מצאנו את עצמנו מסבירים בדרך פשוטה וברורה מה נדרש ואיך זה אמור להיראות.
במאמץ משותף והתגייסות מלאה של מנהלת מחלקת החינוך המיוחד ומנהלת בית הספר, פתחנו בשוהם את כיתת התקשורת השלישית בישראל. הכיתה פעילה עד היום, כבר 25 שנה. הפן האירוני – עמרי דווקא למד בכיתה הרגילה, עם החברים הנפלאים שאליהם הוא התחבר.
במקביל לפעילות החינוכית, החלטנו להרחיב את התמיכה החברתית והפיזית - פתחנו מועדונית ספורט מיוחדת לילדים, שבה נערכו שיעורי שחייה וג'ודו. המועדונית הפכה למרחב שבו הילדים לא רק למדו מיומנויות חדשות, אלא גם חיזקו את הביטחון העצמי והרגישו חלק ממשהו גדול ומשמעותי. הפן האירוני - עמרי שלנו בחר שלא להשתתף בפעילויות המועדונית, אלא לעסוק בדברים אחרים, אליהם הוא נמשך.
לאחר סיום הלימודים בתיכון, עמרי שלנו בחר לקחת חלק פעיל בקהילה - הוא התנדב לשירות הלאומי בספריה לעיוורים ולקויי ראיה בתל אביב, ובמקביל השלים קורס קריינות מקצועי. כשהסתיימה השנה הראשונה בשירות הלאומי, נתקלנו באתגר חדש: המערכת לא אפשרה לעמרי לממש את הכישורים שרכש בקורס הקריינות. הגענו עד שר הרווחה, ובזכות הנחישות וההתמדה, קיבלנו אישור מיוחד לשנה שניה בשירות הלאומי. בזכות עמרי שנה שניה הפכה לסטנדרט בשירות הלאומי גם עבור הצעירים שבאו אחריו.
ומה אחר כך? שוב גילינו את הוואקום. למעטפת החמה והתומכת בבית הספר ובשירות הלאומי לא היתה שום מקבילה בשנים שלאחר מכן - אין מסגרות מתאימות, אין תמיכה, אין משאבים. שוב מצאנו את עצמנו ממציאים את הגלגל. אספנו קבוצה של הורים כמונו ואנשי מקצוע נלהבים, והתכנסנו מדי שבוע במשך שנה שלמה לדיונים סוערים. כך עיצבנו מודל לתוכנית מעבר לבוגרים צעירים על הספקטרום, שמטרתה להקנות כלים לחיים עצמאיים מעבר למעגל המשפחתי. אוניברסיטת תל אביב פתחה את שעריה והעניקה לנו את הפלטפורמה הנדרשת, ועמותת גוונים לקחה על עצמה את ניהול התוכנית. הפן האירוני - עמרי שלנו בחר שלא לקחת חלק בתכנית דרור, אלא ללמוד משחק בסטודיו למשחק של ניסן נתיב. היום, תוכנית "דרור" ממשיכה לפעול, וכל שנה מצטרפים אליה כ-15 בוגרים צעירים - והיד שלנו עדיין פתוחה לעזור לכל מי שזקוק.
בגיל 29, לפני כשנתיים, התקבל עמרי עם ההצגה ״ארטיסט״, שכתב על חייו ביחד עם לוטוס אתרוג, שגם ביימה אותו, לפסטיבל תיארונטו. בימים אלה היא מציגה בצוותא וברחבי הארץ באורך מלא. פתאום היה לנו ברור שעם הכישרון הטבעי ששופע ממנו, בשילוב העבודה המפרכת שהוא משקיע באימונים ובחזרות – עמרי הוא שחקן ועל הבמה הוא פורח. העבודה על ההצגה היתה תרפויטית עבורו וגם עבורנו. אחת הסצנות בהצגה מתארת את הבחירה של עמרי בסגנון הלבוש שלו – מעונב. כשהוא קנה את החליפה הראשונה לפני 12 שנה אנחנו חשבנו שהוא עושה את טעות חייו בכך שהוא מחריג את עצמו מכל מה שמקובל, רצינו, כמובן, בטובתו, אבל היום אנחנו מבינים שהאמיתיות של עמרי היא העוצמה שלו.