אפרת נומברג יונגר ובנה דניאל (צילום: צילום פרטי)
צילום: צילום פרטי

השבוע נשברתי. התחלתי לצעוק על הטלוויזיה, או יותר נכון, על כתב חדשות 12 יאיר שרקי, שישב באולפן וקבע כי מדינת ישראל לא בכאוס. למה? כי הוא, הרווק, ישב בכיף שלו במסעדה באמצע היום במחנה יהודה, עם החבר שלו – נדגיש, שכיר במשרד ממשלתי – והיה לו אחלה.

יודעים מה היה אומר על זה ישראל קטורזה? מי שאומר דבר כזה, רבע ילד לא היה לו.

באמת שאני לא נכנסת לרחם של שרקי, אבל לקבוע דבר כזה – זאת אמירה מנותקת מהמציאות, ולא משנה אם אתה מימין או משמאל. זאת כבר לא אווירת כאוס, זה טרלול מוחלט, והכי גרוע אובדן אמון במערכת.

רק בשבועיים האחרונים הילדה שלי בת ה-5 נכנסה לשלושה בידודים. תשאלו: איך זה אפשרי? אז ככה: את ההודעה על הבידוד הראשון, שהתחיל בדיוק לפני שבועיים, קיבלנו במוצאי שבת. לא קיבלנו חלילה הודעה רשמית, אבל האמא של הילדה החולה הודיעה לנו שהילדה נמצאה מאומתת. מכיוון שההנחיות לפני שבועיים עוד כללו כניסה לבידוד רק אחרי בדיקת PCR, החלטנו החלטה קבוצתית שקולה והגיונית: לשלוח את הילדים לגן. למה? כי ככה.

כי אנחנו הורים עובדים, כי כבר אין לנו ימי חופש, כי כבר אין מי שיישאר עם הילדים בבית, וכי כבר הבוס שלנו לא רק מסתכל עלינו בעין עקומה, הוא ליטרלי גם אומר שככה אי אפשר להמשיך.

אבל הנה עוד סיבה – כי הילדים כבר איבדו את זה. הילדה שלי אוהבת ללכת לגן, היא אוהבת את החברים שלה, והיא כבר מזמן לא אוהבת את הטלוויזיה בבית. היא כמהה לחברה, ולראות את האמא הפריבילגית שלה עובדת כל היום ולא מתייחסת אליה – כבר לא מספק אותה.

ביום ראשון לא היה מנוס, ובדיקת ה-PCR של הילדה בגן יצאה חיובית. בבוקר יום שני – היום שבו נאלצנו להיכנס לבידוד, אחרי עוד התקף עצבים של הילדה, שצעקה עלי שאנחנו לא יכולות לצייר ציורים לגננת אם אני כל הזמן בטלפון (AKA עבודה) – קיבלתי החלטה. סימסתי לשכנות שלי, ששפר עלינו מזלנו ויש לנו ילדים באותו גן, שיעשו לילדים בדיקת אנטיגן וישלחו אותם אליי הביתה. הם יהיו מבודדים בכיף שלהם בסלון, ואני אשב בחדר ואעבוד.

במשך שלושה ימים הם המציאו ריקודים, כשהם משמיעים בדיוק את אותם שלושה שירים שכל אחד בחר בתורו, ציירו ציורים, פתרו חידות, רבו על הטלוויזיה, והעסיקו את עצמם בשקט. באיזשהו שלב שמעתי את הבת שלי אומרת לשני האחרים: "בואו נראה ביוטיוב הצגה לט"ו בשבט, כי לא נוכל ללמוד על זה בגן". זה היה מצחיק ושובר לב בו-זמנית.

אחרי שלושה ימים חווינו פרידה. אחד הילדים קיבל סוף-סוף תו ירוק, ונותרו שתיים. שתי ילדות בנות 5 שעוד לא הספיקו לקבל את החיסון השני ונאלצות להישאר בבית עם תו ירוק "זמני" שמספק להם כניסה לפאקינג כל מקום חוץ מלגן.

בשישי בצוהריים כבר יצאנו מבידוד, ואת השבת בילינו עם חברים (בחוץ), בציפייה לחזור לגן ביום ראשון שלאחר מכן. הודעתי לבן זוגי שבאותו יום אני נוסעת לעבוד פיזית בעבודה לשם שינוי, ואישאר עד מאוחר, ואחר כך אסע לפנק את עצמי בשוטטות בקניון רמת אביב. למה? תקראו לזה "פיצוי", אבל הרגשתי שאני חייבת לראות אנשים, בעבודה ובקניון, ולהטעין את עצמי באנרגיות חדשות.

בבוקרו של יום ראשון עוד הלכתי לאימון פילאטיס, ודילגתי באושר לכיוון האוטו, והמחשבה שעברה לי בראש הייתה: "האם נצליח לשרוד את השבוע בלי הודעת בידוד?". שתי שניות מאוחר יותר קיבלנו מהגן הודעה לבוא לקחת את הילדים הסייעת שפתחה את הגן בבוקר נמצאה מאומתת לקורונה, בעודה בגן.

"מהר! צלצלתי אחוזת אמוק לבן זוגי, שהיה כבר בעיצומה של פגישה חשובה בעבודה. "מתי שמת את הילדה בגן?". הוא נקב בבלבול בשעה, ואני המשכתי בתחקיר בלי לוותר: "וראית את הסייעת? הילדה שלנו התקרבה לסייעת?" הוא ענה שהוא והסייעת דיברו מחוץ לגן, אבל הילדה לא התקרבה אליה.

בגן היו עוד כמה הורים כמוני, שטענו שהם לא צריכים להיכנס לבידוד, מכיוון שהביאו את הילדים לגן אחרי שהסייעת הלכה, או כמוני, כמה דקות לפני שהיא עזבה. "על פי ההנחיות", נאמתי לפני כל מי שהסכים לשמוע, "אם הסייעת לא הייתה בקרבת הילדים רבע שעה – הם לא צריכים להיכנס לבידוד". הגננת המחליפה, קומץ בני 5 סקרנים, ואמא עייפה שסיימה בדיוק עוד שיחה עם הבוס שלה, שבה הודיעה לו ששוב היא לא יכולה להגיע – הנהנו בהשלמה.

"אני לא מכניסה את הילדה לבידוד בגלל השטות הזו", חשבתי, ומיהרתי לסמס לגננת הראשית, שהייתה בכלל ביום חופש, חצי מתחננת חצי דורשת: 'אל תכניסי את הילדה שלי לרשימת המבודדים של משרד הבריאות כי היא לא תהיה מבודדת'!".

ואז התחילה המיני-סאגה הבאה: הגננת טענה, בצדק, שהיא לא אחראית לקבוע מי יכול לצאת מהבידוד – והפנתה אותנו לאחראית הגיל הרך בעירייה. אחראית הגיל הרך הפנתה אותנו לקצין הביטחון וטענה כי אצלו יימצאו התשובות. קצין הביטחון – שעסוק, ובכן, בביטחון, ולא באימהות משוגעות כמוני – הפנה אותנו למחזיקת הג'וב החדש והנוצץ בעירייה "נאמנת קורונה", שבתורה טענה שאין לה סמכות לקבוע מי רשאי שלא להיכנס לבידוד ואמרה שנפנה לגננת.

"אם אף אחד לא יחליט, אני אחליט", אמרתי לבן הזוג והסכמנו שמחר הילדה מגיעה לגן, אבל שאני אישאר בסביבה למקרה שמישהו יחליט לעשות בעיות, כי אני, שלא כמוהו, יכולה לעבוד מהבית. החלוקה בינינו היא כזו: הוא א' בדיקות אנטיגן ו-PCR, ומומחה לעמידה בתורים בני שלוש שעות ומעלה. את כל האופרציה של ניהול הבידודים הוא משאיר לי והולך לעבודה שמח וטוב לב.

ואכן, למוחרת בבוקר, ואחרי תדריך מקיף שלא מבייש תדריך יציאה למלחמה, שלחתי את הילדה לגן. "אם מישהו שואל אותך, אז היא לא הייתה לידה, היא לא נשמה לכיוון שלה, והיא בכלל הגיעה אחרי שהסייעת הלכה", הזכרתי לו בפעם האלף והוספתי: "ותזכור – אסרטיביות זה שם המשחק".

כססתי ציפורניים בבית וחיכיתי לראות שהכול בסדר, לפני שחברה שלי צלצלה. "נו, נסעת להביא אותו?" היא שאלה. "את מי? מי זה אותו?" צעקתי בתסכול. "את הגדול שלך, לא ראית שהם קיבלו בבית הספר הודעה שהיה מאומת בכיתה, ועל פי ההנחיות החדשות – כל מי שלא עשה בדיקת אנטיגן ביתית חייב לחזור ולקחת את הילד שלו?" היא שאלה בעייפות.

"זה לא קורה לי", חשבתי ונכנסתי לגלול ביד רועדת את ההודעות בוואטסאפ. ואכן, מרוב התעסקות באמצעית, לא שמתי לב שבכיתה של הגדול יש כבר 7,000 איחולי החלמה מהירה משעה שבע וחצי, כשהאמא של הילד החולה הודיעה שהוא נמצא מאומת, ובוואטסאפ הבית-ספרי יש הנחיה לכל ההורים מהכיתה של אותו ילד, מהצהרון (שכולל כמה שכבות גיל) ומההסעה שהילד נוסע בה (שכוללת כמה ילדים מכמה יישובים שונים בכמה שכבת גיל שונות), לבוא לקחת את הילדים הביתה לבידוד אם הם לא מחוסנים, או לבצע בדיקה ביתית – אם הם כן.

בחישוב גס, בערך מאה הורים הוקפצו בשעה עשר בבוקר לקחת את הילדים מבית הספר, כי לבית הספר אסור לבצע בדיקות אנטיגן בשטחו, שלא לדבר על זה שאין להם בכלל בדיקות לכל כך הרבה ילדים. למה? כי ככה השרה החליטה, או שלא, היא עוד לא סגורה על העמדה שלה.

יכולתי להתעצבן ולהגיד: "לא מעניין אותי, הילד שלי מחלים ויש לו תו ירוק, והוא כבר בכיתה". אבל אני גם בהנהגת ההורים הבית-ספרית, וגם הרגשתי שמתחתי את גבולות ההליכה על החבל מהתקרית בבוקר עם הילדה, אז נסעתי באמצע יום (עבודה, כן) – חמושה בבדיקת אנטיגן – לבית הספר, דחפתי לילד שלי מטוש בעמדת השומר, והחזרתי אותו חמוש בתוצאות הבדיקה (השלילית) לכיתה. "אם מישהו שואל אותך אם עשית בדיקת אנטיגן, בפעם הבאה תגיד שכן. תמיד כן", רציתי לצעוק אחריו, אבל הוא רק בכיתה ג' וזה עוד מוקדם מדי לעודד אותו לשקר.

בינתיים בגזרת הגן התברר שהילדה נכנסה בלי בעיה. איך? פשוט כי הגננת לא הגיעה, מכיוון שהבת שלה נכנסה לבידוד ואין מי שיהיה איתה, והסייעת חולה, אז בעירייה גירדו "אשת צוות", לא מוכרת, שלא מכירה את הילדים והם לא מכירים אותה, כדי לפתוח את הגן.

אם שרדתם עד כאן, כל הכבוד לכם – אבל זה עוד לא נגמר. כי יום וחצי אחר כך, זה קרה שוב. מתברר שאשת הצוות המחליפה שהביאו נמצאה חולה, והופ – הילדה שוב בבידוד. היא בדיוק ישנה כשהתקבלה ההודעה, ועל כן הייתה סאגה שלמה בבוקר שלמוחרת, כשהיא הבינה שלמרות שהיא לבשה שמלה חגיגית וענדה עשרות אלפי טבעות על כל יד – היא שוב תיאלץ לאפסן אותן עד הפעם הבאה שהיא תראה את הגן, אם בכלל.

"מה עושים?" סימסה לי השכנה, עצמאית שלא יכולה לבטל פגישות בגלל ילדה מבודדת. "בנוהל", עניתי. "תעשי לה אנטיגן מחר ותביאי אותה לכאן. קניתי להן תוכנה מגניבה ללימוד חשבון. שיתרגלו ביחד".

יש כ-400 אלף תלמידים בבידוד

גורם במשרד הבריאות הודה השבוע בשיחה עם כתב מאקו שי לוי כי למרות הנתונים הרשמיים – שלפיהם כ-85 אלף תלמידים במערכת החינוך נדרשים לבידוד, וכ-127 אלף תלמידים שוהים בבית, כולל מאומתים – בפועל ההערכות מדברות על פי ארבעה מבודדים, ואולי יותר. "בסך הכול יש כמעט 400 אלף תלמידים בבידוד, משום שההורים חוששים ומסרבים לשלוח את הילדים שלהם לבתי הספר", טוען הגורם.

עוד עולה מנתוני משרד הבריאות כי 10,000 מורים שוהים בבידוד, מה שאומר הלכה למעשה שנסגרו בתי הספר במקומות רבים נוספים, דבר שמוסיף עוד תלמידים מבודדים לנתון הלא רשמי.

בתי הספר והעיריות קורסים. מנהלת בית הספר עברה מלנהל אותו ללנהל לו"ז בידודים, ומבלה את זמנה בעיקר בשליחת הודעות וואטסאפ שמתחילות במילים: "הורים יקרים". על למידה היברידית או החארטה-בארטה ששאשא-ביטון מתהדרת בה, אין על מה לדבר. לימודים למבודדים תוך כדי למידה בכיתה? תראו לי לכמה עיריות יש תקציב לדבר כזה בכלל.

העיריות מנסות בכל כוחן לשמור על איזושהי שגרה. זה כולל חיפוש אנשי צוות שבכלל לא מוסמכים לעבוד עם ילדים, שלא נדבר על מחוסנים. השבוע קיבלה כתבת "תוכנית חיסכון" שרון קנובליך, בתוך 24 שעות, פניות מיותר מ-20 גנים לבוא למלא מקום של גננות וסייעות חולות, גם לאחר שהדגישה כי אין לה כל ניסיון בעבודה בגנים או עם ילדים. בכל הגנים שעימם נוצר קשר נאמר לכתבת שאין בעיה שהיא חסרת כל הכשרה בתחום החינוך לגיל הרך, וכי היו רוצים שתגיע למלא את מקומן של גננות חסרות, פשוט כי מצוקת כוח האדם לא הותירה להם ברירה.

_OBJ

רק בעירייה שלנו נכנסו בשבוע אחד 15 נשות צוות לבידוד, לאחר שנמצאו מאומתות. זה אומר, בחישוב גס, שכ-450 ילדי גן כבר בבידוד – עוד לפני שנמצאו ילדים מאומתים, שישלחו עוד ועוד משפחות לבידוד. עוד ועוד ילדים נתונים במצוקה נוראה, לא רואים את הסוף וחווים רגרסיה ושיברון לב פעם אחר פעם.

כל ילד כזה משאיר לפחות הורה אחד בבית. אם אתה שכיר ויכול לעבוד מהבית כמוני – הרווחת. הכי גרוע זה שתבלה את ימיך מול המסך, מחוסר אנרגיות או כוח לעבוד. אם אתה שכיר שלא יכול לעבוד מהבית – אתה תלוי בטוב הלב של הבוס שלך, שבתורו צריך להחליט אם משתלם לו להחזיק עובד, שלא נאמר עובדת, שלא יכולים לעבוד. אם אתה עצמאי – ברכות. גם תפסיד ימי עבודה, גם תפסיד כסף וגם תצטרך להחזיר את מענק הקורונה שקיבלת בשנה שעברה כדי להחזיק את הראש מעל המים.

ובינתיים בלה-לה-לנד, דלית שטאובר, מנכ"לית משרד החינוך, התהדרה השבוע כי "מצטיירת תמונה כאילו בכל בית יש מאומת. הדבר הזה משבש את התמונה הכללית, כי חשוב לראות שלמרות הגל הנוכחי, הרוב המוחלט של תלמידי ישראל לומד כרגיל. יותר מ-2 מיליון תלמידים מגיעים לבית הספר".

אם התפלאתם מהיכן הגיע הנתון של הגברת יפעת שאשא-ביטון – שהתייחסה אתמול (רביעי) למשבר במערכת החינוך ואמרה: "נכון להיום, כ-90% מהתלמידים מגיעים לבתי הספר" – תבינו מי מזרים לה את הנתונים השגויים בכוונה תחילה, וכמה המערכת לא מחוברת למציאות.

על פי הפרסומים ב"דה מרקר", מאז מינויה של שאשא-ביטון לתפקיד שרת החינוך, משרד החינוך הפסיק להעביר נתונים שוטפים לציבור על התפשטות הקורונה בבתי הספר, והמשרד לא מפרסם את שיעור הנוכחות של מורים ותלמידים בבתי הספר – כולל את אלו שבחרו שלא להגיע בגלל החשש מהתחלואה והבידודים או בגלל מחלות רקע ומצבי חיסון – או את מספר הכיתות והגנים שנסגרו.

אז אם מראש אתם מעמעמים נתונים שיתאימו למתווה ההזוי שהרכבתם, ואם כל כך חשוב לשרה לשמור על שגרה, כדי לשמור על נפשם השבורה ממילא של הילדים, אז למה לא לבטל את הבידודים בכלל? מי שחולה – שיישאר בבית; מי שבריא – בא לגן. בלאו הכי ההערכות מדברות על חצי מיליון חולים. אז לא עדיף להפסיק לדרוס את נפשם של הילדים בדרך?

העיקר שהשמיים פתוחים, ושרקי יושב בסבבה שלו בקפה באמצע היום במחנה יהודה, וטוען שאין כאוס, בזמן שהילדים במדינה הזו איבדו את זה. חתיכת מנותקים.