אין ילד שלא אמר לפחות פעם אחת בחייו שלא בא לו ללכת לבית הספר, ברור, זה הכי טבעי ואנושי שיש, זה לא שאנחנו המבוגרים קמים כל בוקר בצהלות ובדילוגים למקום העבודה שלנו, הלוואי וזה היה ככה. הכתבה הזאת שלפניכם מתאימה לכל ההורים שיש להם ילדים בבית הספר או שייכנסו לבית הספר בעתיד, כי כולם בשלב כזה או אחר לא ממש יחבבו את הרעיון שללכת לבית הספר באדיקות ובקביעות. אז כן, יש הבדל גדול בין ילדים אומרים מפעם לפעם שהם עייפים, שאין להם חשק או רצון ללכת לבית הספר, לבין ילדים שממש עומדים על זה בעקשנות שלבית הספר הם לא רוצים ללכת.

למה ילדים לא רוצים ללכת לבית הספר?

יש כל כך הרבה סיבות למה הילדים שלנו לא ירצו ללכת לבית הספר השנה: סיבות חברתיות, רגשיות, לימודים משעממים, מורים שלא רואים אותם מספק לעומק, פחדים וחרדות, שעמום, לאות. כל הדברים הללו הם דברים חיצוניים שחיים אולי בתוך הילדים שלנו ויש לתת להם מקום בשיחה כנה ופתוחה איתם, אולי תופתעו לגלות כי הדברים הם לא ממש כמו שחשבתם.

במאמר הזה אני רוצה להביא  את מידת ההשפעה שיש לנו, לסיפורים, שלנו ולמחשבות שלנו, ההורים על הילדים שלנו ועל ההליכה לבית הספר שלהם. בדרך כלל אנחנו מודאגים משלושה דברים לגבי הילדים שלנו ובית הספר שלהם- משהו פנימי שיש לילד שלנו, משהו חיצוני שקשור למורה, לבית הספר, למסגרת שלא מותאמים אליו והחוויה האישית והסובייקטיבית שלנו לגבי השהות שלו בבית הספר.

מה קורה לנו כשלילד שלנו קשה ללכת לבית הספר?

אנחנו מוצפים בבליל של רגשות מכווצים-חוסר אונים ותחושה של אין לנו מה לעשות כדי לעזור לילד שלנו שם, תסכול גדול מתוך הפער בין מה שחשבנו או חלמנו שהם יהיו בבית הספר לבין המציאות, שהיא לא פשוטה עבור  עכשיו, כעס על הילדים שלנו, על בית הספר, על הצוות החינוכי, המחנך או המחנכת. דאגה אמיתית לילדים שלנו, איך הם יסתדרו שם, תחושת אשמה - "שטעינו לגבי הילד שלנו", "טעינו לגבי בית הספר הזה", מחשבה שאולי כדאי להחליף את בית הספר. אמונה שאם היינו בוחרים אחרת, או יותר תומכים או יותר מעורבים כל זה לא היה קורה, וכמובן - אנחנו מאשימים את הקורונה, שפגעה ביחסים של הילדים שלכם עם החברים שלהם, פגעה באיכות הלימוד.

חווית הילדות שלנו מתערבבת עם חווית הילדות של הילדים שלנו ואנחנו מתקשים לראות את כל התמונה, אנחנו מתקשים לראות את זה שלפעמים קל להם בלימודים, את זה שבעצם יש פעמים שהם אהובים, את זה שאולי לנו קשה להיפרד מהם ושהכל בעצם ממש בסדר איתם.

מה בדרך כלל אנחנו עושים?

מנסים לתקן את המציאות- ללכת לפגישות עם מורים, לנסות לשנות אותם או את בית הספר, לדבר עם אימהות אחרות כדי ליצור פליידייטס או לנסות לתקן עבורם את המציאות באיזושהי דרך. אנחנו מבטיחים הבטחות= שיהיה כיף, שדברים ישתנו, שהכל יהיה בסדר. מתעלמים, מדחיקים, מתפללים שהסופה תחלוף ושהוא ילך בשמחה ובקלילות לבית הספר יום אחד, שותקים ולא מדברים על זה.

הנה ארבעה דברים יכולים לעכב את הילדים שלכם ללכת לבית הספר השנה, שתלויים אך ורק בכם-

  1. אמונה שבית הספר או המסגרת לא מספיק טובים

    נפגעתם מהצוות החינוכי בבית הספר, הילד שלכם לא נהנה שם, אין התאמה בין המסגרת לבין רוח הדברים בבית. אני הראשונה להגיד שלילד שלכם מגיע את הטוב ביותר, אם אתם מרגישים או חושבים שמסגרת לימודית כזאת או אחרת תתאים לו יותר, תבדקו, תדמיינו, תרגישו ותחשבו לעומק להעביר אותו למסגרת חדשה. אבל! אם אינכם מתכוונים לעשות שום מהלך בכיוון שלחפש לו מסגרת חדשה ומתאימה יותר, אז זהו הזמן לשלום ולפיוס ביניכם ובין מערת החינוך של הילד שלכם, ילד יכול להרגיש מצוקה רבה כשהוא נשלח לבית ספר שההורים לא אוהבים, או שהם לא סומכים על המסגרת ההיא. כן, אפשרי רצוי וכדאי לעשות שלום עם הצוות החינוכית זה שאמון על הביטחון הרגשי והפיזי של הילדים שלכם שעות רבות ביממה. זה מצריך מכם לדעת לחמול ולסלוח, לעצמכם ולהם.

    בית הספר של הילד שלכם לעולם לא יהיה מושלם, הם יעשו מלא טעויות, המורה לא תכיר אותו לעומק, יהיו לה עוד המון תלמידים ועיניים לפגוש, היא לא תמיד תראה את הילד שלכם ותקשיב לכל הצרכים שלו, פה זה התפקיד שלכם, לתת לו את ההרגשה שהוא אהוב, ורצוי ויכול. לסמוך עליו שיוכל להתמודד על כל (או רוב) מה שהחיים האלו יזמנו לו. לדעת בידיעה עמוקה פנימית ואוהבת שהוא מוכשר ומיוחד ויימצא את דרכו בעולם. לשמור על קשר טוב, רציף ומכבד עם המורה, המורים, הצוות המחנך. הדבר שלילד הכי קשה לשאת זה את העובדה שההורים שלו לא אוהבים את בית הספר, הוא יחיה בתוך דיסוננס בלתי פוסק ויעשה הכל כדי לא ללכת לבית הספר. מצאו בתוך הלב והמיינד שלכם להכיר בדברים הטובים של בית הספר, לראות את היופי, להבין שכשאר אתם לא אוהבים את בית הספר, אין סיכוי שהילד שלכם יכול להתחבר למשהו משם, זה יהיה קשה לו מאד. יכול להיות שמעבר ושינוי הם הדבר הנכון והמדויק ביותר עבור הילד שלך כרגע, אבל עד אז, מציעה להישאר בתודעה בריאה ואוהדת כלפי בית הספר, לטובת כל המעורבים בדבר.

  2. דאגה שהילד שלכם לא אהוב, שאין לו עם מי לשחק, הוא מתנהג בצורה לא מווסתת, מעליב, פוגע, מתנהג בבריונות

    הדאגה הזאת שהילדים שלנו לא יהיו אהובים,  מתחילה  מהרגע שהם נולדים. זו דאגה בריאה, טבעית ואנושית. להסתדר בחברה, עם חברים, מעסיק מבוגרים ולא רק ילדים. עד כמה אני אהוב, שייך ומקובל בתוך חברת הילדים או המבוגרים שאני נוהג לבלות איתם הוא נושא גדול שמעסיק את כולנו מפעם לפעם או באופן קבוע ותדיר. האהבה של הילד שלכם את עצמו והמשיכה שלו את החברים שלו אליו, תלויה המון בקשר שלכם איתו, איך אתם תופסים אותו, רואים אותו, מוקירים אותו ואוהבים אותו. אם תמצאו בילד שלכם פגמים וגם תספרו לו כל הזמן על הפגמים האלו, זה מה שיישמר, יבלוט החוצה ובסוף באמת ירחיק את החברים שלו ממנו. אם ניתן לילדם את ההרגשה שהוא נהדר ואהוב ורצוי בדיוק כפי שהוא, האמונה שלו בעצמו תגדל, הדימוי העצמי, הביטחון העצמי ותחושת הערך שלו תהיה גבוה וזה מה שהוא יביא לעולם מתוכו.

    הכירו בדאגה הזאת ובסיפור הזה שלכם, אבל נסו לא לתת לו לצבוע את כל העולם הפנימי של הילד שלכם. דוגמה - אם אני אומרת לילד שלי כל הזמן שהוא מפונק, שהוא לא יכול לעשות דברים בעצמו, שהכל צריך לעשות עבורו- זו תהיה החוויה שלו בעולם, ככה הוא יסתובב, ימשיך להיות זה המפונק שלא מסתדר כי זה מה שראו עליו והאמינו עליו רוב חייו. הוא יגיע לבית הספר עם אותה הידיעה הפנימית שזה מה שהוא- מפונק, שלא עושה דברים בעצמו, ההורים שלו אמרו עליו את זה, הוא ימשיך לתחזק את זה וזה עלול יהיה להרחיק חברים מסוימים ממנו.

  3. חשש שהוא לא לומד מספיק בבית הספר, שבית הספר לא ער לצרכים שלו, שהוא לא עומד בקצב, שזה קשה לו מידי, שאולי יש לו לקות מסוימת

    הלימודים מטרידים את רוב ההורים שאני מכירה. הדאגה הזאת שהילד שלי לא יידע לקרוא, או לא יידע חשבון יכולה להוציא אותנו משלוותנו. התסכול גואה, הכעס עליו, על מערכת החינוך ועל עצמנו משתלט ופוגע ביחסים בבית. כבדו את הקצב הטבעי של הילד שלכם, זה שמגיל טיפת חלב הוא נמדד לפי אחרים, זה לא אומר שהוא ככה צריך לחושב על עצמו כל הזמן. הם עברו כולם בשנתיים האחרונות טראומה קולקטיבית, לחץ, דחיפה ואיומים רק ירחיקו אותו מנושא הלימודים, דעו לכם שגם במחשק כדורגל אפשר ללמוד והרבה! על עבודת צוות, על יכולות מנטליות ופיזיות, על ראיית האחר- הרבה יותר חשוב מכל שיעור בחשבון בעייני. פרסים, שוחד, מתנות בגין קריאה או תרגול חשבון למשל רק ירחיק את הילד שלכם מסקרנות, חדווה והנאה שבלימודים, זה מגיל צעיר מה שעושים הרבה הורים ובזאת משניאים את נושא הלימודים על הילדים שלהם.

    כמובן שאם יש חשש מצד הצוות החינוכי או מצידכם שיש לקות או קושי מסוים אצל הילד שלכם, אתם צריכים לבדוק אותה, ולשאול את עצמכם את השאלה- מה יהיה אם תגלו? מה תעשו אז?

    ליהי שמעי רגב (צילום: טליה שפירא)
    צילום: טליה שפירא


  4. אמונה שמעברים ופרידות יהיו קשים עבור הילדים שלכם, ככה מניסיון העבר אתם לומדים שפרידות קשות להם

    פרידות, מעברים ושינויים באמת יכולים להיות מורכבים עבור הילדים שלנו, גם לנו!  היכולת שלנו להיות מווסתים, רגועים ומכילים עבור הילדים שלנו ברגעי המעבר והפרידה, הם אלו שיהפכו את חווית הפרידה לנסבלת וכזאת שלא תיזכר כקושי. אל תצאו בהצהרות, הבטחות או תנסו לומר שהוא מסוגל ואתם סומכים עליו, אם אתם לא מתכוונים לכך, ילדים מריחים זיוף כזה מקילומטרים ויעשו הכל כדי להישאר בבית! הם יימצאו מלא תירוצים למה לא כייף בבית הספר וכמה הם סובלים מהמורה או מהחברים אם אנחנו לא נהיה שם בסבלנות ובהכלה גבוהה.

אז מה אפשר לעשות ברמה הפנימית העמוקה? ליצור מרווחים בין האמונה שלי על הילד שלי, להפסיק לחשוב שזו האמת, רק האמת וכל האמת, להתחיל להניח סימני שאלה בין מה שאני חושבת על הילד שלי או על בית הספר. להסכים להיות ערים לחוויות הפנימית שלי ואיך אני מרגישה מול לימודים, חברים, מורים, להאמין שחווית פרידה יכולה להיות גם פשוטה ומיטיבה, להסכים לומר שלפעמים האנרגיה שלנו, האמונה שלנו, הדעה שלנו יכולה לספר סיפור עליהם שהוא לא שלם, להבין שמה שאנחנו מרגישים וחושבים על חברים, לימודים, מורים, פרידות יכול לזלוג בקלות ובמהירות אל הילדים שלנו. להתבונן בחוויית הילדות שלנו, איך אנחנו היינו בבית הספר, לראות עד כמה היא מנהלת אותנו וצובעת לנו את החוויה של הילדים שלנו. והכי חשוב - להסכים לספר סיפור חדש עליהם ועל חווית בית הספר שלהם.

הכותבת מלווה תהליכי ריפוי יחסים במשפחה.