בתחילת החודש חזרה סדרת הדוקו-ריאליטי "סליחה על השאלה" בתאגיד השידור כאן חינוכית. הפעם מדובר בטייק-אוף מעניין במיוחד: ילדים עם מוגבלויות. "יש לך חברים שומעים?" ו"ההורים שלך נותנים לאחיך יותר תשומת לב"? הן רק חלק מהשאלות שילדים וגם מבוגרים תמיד רצו לשאול אותם, אך מעולם לא העזו.
אחת המשתתפות היא נסי בן דיין, בת 15 ממצפה הילה. היא מרותקת לכיסא גלגלים בשל מחלה גנטית, אך בניגוד לאחרים היא יכולה לבחור מתי לקום מהכיסא. "ברגעים האלה, כשאני קמה מהכיסא, כל המבטים מופנים אליי. אני סובלת ממחלה נדירה שנקראת OI (פרכת) שגורמת לעצמות שלי להיות פריכות ולהישבר בקלות. עברתי הרבה ניתוחים ושברתי המון פעמים את הרגליים. זה יישמע מצחיק, אבל פעם אחת החלקתי על בננה, ופעם שברתי צלע בגלל שהתעטשתי חזק".
המחלה של נסי היא גנטית. גם סבה ואימה סבלו ממנה, והיא אובחנה ברגע שנולדה. "הבינו את חומרת המצב כשהייתי בת שנה, בשבר הראשון. המחלה הזו תעצור אצלי כי היום אפשר לזהות את הגן, ואני מקווה שהילדים שלי כבר לא יהיו חולים בה", היא אומרת.
איך המחלה השפיעה על ילדותך?
"כשהייתי צעירה היה לי סד בשתי הרגליים, הוא היה בולט והפריע, וכל הזמן דאגו לי", היא משתפת. "ילדים נופלים כל הזמן אבל לי היה אסור ליפול. למרות זאת המחלה לא מנעה ממני להיות חברתית, פשוט לא יכולתי להשתתף בשיעורי ספורט, אבל אף פעם לא היה לי ממש חשק להשתתף בהם".
נסי מספרת כי היא יכולה ללכת מעט, אך זקוקה לכיסא בכל יציאה מהבית, משום שהליכה למרחקים מסבה לה כאבים ובנוסף, הכיסא ממזער את סיכויי הנפילה. "אני מקווה שאמשיך להתחזק ואולי יום אחד אוכל להסתדר בלעדיו".
מה הדבר הכי קשה לאדם שיושב על כיסא גלגלים?
"אני לא מרגישה בנוח ללכת לים, לא יכולה לרדת במדרגות, ובמצבים חברתיים זה תמיד שם. למזלי, מצאתי קבוצת חברים שמבינה את העניין כאילו הם אלה שיושבים על הכיסא. כל עוד הם סביבי אני לא מרגישה מודרת אבל אצל הרבה אחרים שלא התברכו בקבוצה כזו, קשה מאוד מבחינה חברתית. חלק מהאנשים נוטים לרחמים כשהם רואים מישהו על כיסא גלגלים וזה מאוד לא נעים".
נסי מספרת שבזכות כיסא הגלגלים פיתחה יכולות כתיבה. "יכול להיות שאם הייתי יכולה לרוץ ולקפוץ כילדה, לא הייתי מחפשת דרך לבטא את עצמי אלא הייתי פשוט נהנית מהחיים. מגיל 8 היה לי ברור שיש לי שתי אפשרויות: להתאבל על זה או למצוא משהו אחר שאוכל לעשות בחיי". על אף גילה הצעיר, נסי הספיקה כבר לכתוב שלושה ספרים, ספרה השלישי "גלים", קובץ סיפורים קצרים שכתבה במשך שנה על נושאים שונים שאיתם מתמודדים בני נוער, עומד לצאת לאור בקרוב.
"יש יתרון בלכבות את המכשיר ולהיות בתוך עצמי"
את נטע רוזנברג בן ה-13.5 מקיבוץ עברון כבר הספקתם לראות בפרק ששודר על חירשים וכבדי שמיעה. הוא מספר שהוא מרגיש יותר כאדם שומע, למרות שהוא חירש מלידה. בינקותו סבתו לימדה אותו את שפת הסימנים, אך לאחר שעבר שני ניתוחים בהם הושתלו לו שתלי שבלול, הדיבור הלך והתפתח ושפת הסימנים הלכה ונשתכחה.
"עם השתלים אני מגיע לרמה של ליקוי שמיעה קל עד בינוני. יש רעשי רקע וטווח התדרים יותר קצר, אני לא יכול ליהנות משמיעה מלאה וכשאני שומע מוזיקה, השמיעה היא יותר סטטית מכנית כי המכשיר לא קולט צלילים עדינים, אבל בחוויה היומיומית שלי אני כן שומע".
נטע מספר שסקרן אותו להשתתף בתוכנית ולהעביר את קשייו לציבור הרחב, לחשוף מול מה הוא מתמודד ואיך אפשר לעזור לקהילת החירשים. "היה קטע בתוכנית שבו הסברתי איך צריך לפנות לאדם חירש – לדבר לאט וברור, ואני מקווה שתרמתי בכך לצופים".
מה היתרון בלהיות חירש?
"אני בחטיבת ביניים ובכיתה כשהילדים משתגעים, אני יכול להוריד את המכשיר ולא לשמוע כלום, פשוט לכבות ולהיות בתוך עצמי, זה יתרון ענק. בלילות שבהם יש סופות רעמים, גשמים או כל כל מיני דברים אחרים שמפריעים לאנשים רגילים לישון, אותי לא מעיר שום רעש".
מתי החירשות מפריעה לך?
"כשאני נמצא בבריכה, בים או בפארק מים אני מוגבל כי אני צריך להוריד את המכשירים וזה מנתק אותי משיחות. בנוסף, המכשירים עובדים עם בטריות ולעיתים התזמון שלהן שגוי כמו באמצע יום לימודים, אבל בדרך כלל יש לי בטריות בתיק".
"לימדו אותי איך להתנהל כעיוור כי ידעו שזה יגיע"
בן זלינגר בן ה-14 עדיין זוכר את היום שבו התעוור לחלוטין. "חזרנו מהמסעדה ובדרך הביתה, כשהיינו בחניון, התעוורתי", מספר בן, "זה תהליך הדרגתי של ניוון ברשתית, שהתחיל מגיל 9 ומאז לאט לאט הדרדרה הראייה. כרגע אני לא רואה כמעט כלום, אלא רק שרידים של אור וחושך". כדי לתפקד הוא נעזר במקל נחייה ובמכשיר טכנולוגי שמזהה מכשולים ומתריע עליהם בקול.
מה עבר עליך באותם רגעים?
"זה היה קצת עצוב אבל הייתי מוכן לזה. למדתי כתב ברייל כבר לפני הרבה זמן, ומאיזשהו שלב עבדו איתי על איך להתנהל כעיוור, כי ידעו שיום אחד זה יגיע".
מה הכי היית רוצה לראות?
"הספקתי לראות את כל מה שרציתי. הייתה לי משאלה לטוס לאמריקה כדי לראות את פסל החירות, סנטרל פארק, טיימס סקוור, ולראות את קרובי המשפחה שלנו, והגשמתי אותה עם אבא שלי, אני לא מרגיש שהתעוורתי עם חיסרון מסוים".
אם יכולת לוותר על אחד החושים שלך, היית עדיין מוותר על ראייה או מחליף בחוש אחר?
"לא הייתי מחליף, אני מסתדר וטוב לי ככה. אני עושה כמעט כל מה שאני רוצה. העיוורון חידד לי את השמיעה ואת כל החושים האחרים, וחוץ מזה אני לא מפחד יותר מרכבות הרים".
איך משחקים פורטנייט בעיוורון?
"חבר מבית הספר לימד אותי במשך שנה שלמה איך לשחק, בהתחלה לא אהבתי אבל לאט לאט התחברתי. זה משחק חברתי ואני נעזר בחברים שלי ובאוזניות טובות".
מה אנשים שרואים לא יודעים על עיוורים?
"אנשים שמסתכלים עלינו חושבים שאנחנו לא רואים אותם. אני תמיד יודע מתי בוהים בי, כי פשוט מרגישים את זה, וזה מאוד לא נעים".
"יש ילדים ובני נוער שיכולים להשמיע את הקול ויש להם מה להגיד"
התוכנית "סליחה על השאלה" היא אדפטציה של פורמט אוסטרלי בשם "You can't ask that" של רשת ABC. אסף בקר, תסריטאי ועורך התוכנית, טוען שישראל היא ככל הנראה המדינה הראשונה שעשתה אדפטציה לגירסת הילדים. "לפורמט הזה יש יכולת ליצור שינוי, לגעת בלב ובמחשבות של אנשים, ולא חסרים ילדים ובני נוער שיכולים להשמיע את הקול שלהם ושיש להם מה להגיד".
לדבריו, בכאן חינוכית הבחינו שהתוכנית למבוגרים הייתה פופולארית לא רק בקרב מבוגרים, אלא גם בקרב ילדים, ולכן הם הרגישו צורך להביא את הסיפור שלהם. בהתאם, אורך הפורמט עבר אדפטציה וקוצר לרבע שעה על מנת להתאים אותו לקשב של הצופים הצעירים.
איך בחרתם את הילדים?
"היה חשוב לנו שמי שמגיע להתראיין סביב נושא מסוים, יהיה בעל תודעה מפותחת ויחסים מוגדרים עם הקבוצה שהפרק עוסק בה. גם אם המגבלה כמו לדוגמא חירשות לא משפיעה עליו או מגדירה אותו, הוא יידע להגיד את זה".
איך מצליחים להביא ילדים לשתף בכזו כנות?
"מגיעים לתוכנית ילדים שרוצים לשתף, ושיש להם מה לשתף. יש משהו בפורמט של הרמת כרטיסיות וגילוי השאלות, שהוא מאוד משחקי ומעודד ישירות ושיחה. בגלל שהם ילדים אנו מאפשרים להם להתחרט על משהו שאמרו, אך זה קרה מספר פעמים בודדות".
בדומה לתוכנית למבוגרים, מי שכתב את השאלות לתוכנית הם ילדים. "היו הרבה שאלות שחזרו על עצמן, והרגשנו שבער לילדים לדעת את התשובות, בעיקר בנושאים חברתיים. אחד המרואיינים סיפר לנו שרוב השאלות החצופות מגיעות מילדים צעירים או מאנשים מבוגרים, ודווקא לרוב הילדים באמצע יש את המחסומים הנכונים.
"למרות שה'טיקט' שהסדרה היה במקור שאלות חצופות, אנחנו סיננו אותן, כי לפעמים ישירות יכולה לפגוע. בסופו של דבר, הסדרה זכורה בעיקר בגלל האנושיות שלה והצוהר שהיא פותחת לחיים של אחרים ואת זה הבאנו בהצלחה לעונה של הילדים", אומר אסף. הפרקים הבאים יהיו בנושאים של הפרעת קשב, חרם חברתי, עולים חדשים ומחוננים.