פגשתי אותה בסופר לפני כמה שנים כשחינכתי כיתה ז'. ליד העגבניות היא פנתה אליי ושאלה בשלומי. כשהשבתי בנימוס ושאלה איך הייתה חופשת פסח לילד שלה שהוא גם תלמיד שלי, התכרכמו פניה, היא פלה אנחת ייאוש גדולה ומלמלה ספק לעצמה ספק אליי: זוועה. "עד כדי כך?", התעניינתי. מנסה להבין איך פספסתי בענק ולא שמתי לב לחופש שהולך להיות לתלמיד שלי. "עד כדי כך, כן".
היא המשיכה לבחור עגבניות. אני עצרתי והייתי בקשב מלא: "זה התחיל מזה שהחבר'ה שלו פתחו קבוצת ווטסאפ של כמה בנים מקובלים ופופולאריים בכיתה שלא צירפו אותו. לאחר מכן כל ההודעות וקביעת הזמנים הלכו דרך הקבוצה הזו והילד שלנו פספס הכל כי הוא לא בקבוצה. פתאום אני ובעלי קולטים שהוא נמצא בבית, בחדר שלו ולא עושה כלום. אמא של אחד מהתלמידים חברה טובה שלי אז שאלתי אותה מה הולך ולמה החבר'ה לא מתארגנים? היא ענתה לי: "על מה את מדברת? הם כל יום נמצאים במקום אחר. ואז זה הכה בי... הילד שלי הודר מכל הפעילויות. הם פשוט לא סופרים אותו. "ביקשתי מחברה שלי שתבדוק אם הבן שלה ידע מכל העניין והיא חזרה אליי במבוכה ואמרה לי שכן, הוא ידע. רק שהוא לא ידע מה לעשות כדי לא לעצבן את שאר החברים שלא רצו את הבן שלי".
היא עצרה וקשרה את שקית העגבניות. לא אמרתי כלום. לא כל כך ידעתי מה אני אמור לומר במקרה כזה. נכון, מדובר בחופש, אבל בכל זאת מדובר בכיתה שלי. הרגשתי שכל המודיעין שהתהדרתי בו כשל לגמרי.
"ואתה יודע מה היה הכי קשה לנו?", היא המשיכה. "שהילד שלנו העדיף להתבוסס בכאב של עצמו ולא לשתף אותנו. הוא פשוט ישב עם הטלפון שלו וראה בבינג' סדרות בנטפליקס. מה הוא עשה להם שהם ככה התאכזרו אליו?".
הרגשתי איך שכמו בסרט מצויר הפתיל שלי נשרף. התברר לי שתלמידים מצטיינים שלי, כאלו שזכו במדליות על פעילויות התנדבותיות, היו בין אלו שלא היתה להם שום בעיה לרצוח לילד שלה, לתלמיד שלי, את הנשמה.
לא נכנסתי לחינוך אתמול ואני יודע מה זה ילדים ונוער. הכל טוב. אני גם יודע שאין קיצורי דרך וכפתורי קסמים ומחנך הוא לא קוסם. אבל האכזריות הזו של לעשות חרם בצורה כזו על תלמיד אחר פשוט משאירה אותך נפעם בכל פעם מחדש. חשבתי מה אני יכול לעשות מבחינה פרקטית. ידעתי שבלי ההורים שום דבר לא יזוז. כי "חינוך מתחיל מהבית" זה לא רק משפט יפה. זו דרך חיים.
ואז שמעתי מקולגה שמלמד בבית ספר אחר שהוועד הורים של הכיתה שלו בודק לפני כל חופשה שכל התלמידים סגורים מבחינת חברים. שלא יצא מצב של תלמיד או תלמידה שנופלים בין הכיסאות או שמישהו מדיר אותם. בצורה מסודרת, שם אחר שם.
נכון, זה נראה קצת מאולץ, ומה אנחנו בכלל בוחרים ומתערבים לתלמידים עם מי להתחבר, ובכל זאת כששואלים כל אחד אם יש לו עם מי לבלות בחופש, הסיכוי שניתקל בתופעות של חרם נמוך יותר.
מעבר לכך, כתבתי להורים הודעה ואמרתי להם שאני יודע שהם עסוקים עד מעל לראש במלחמת ההישרדות של החיים. זה לא שהם בכוונה לא נמצאים על זה ולא אכפת להם שהילדים שלהם פוגעים בילדים אחרים, ושבכל זאת כדאי לשים לב ולהטמיע את המודעות הזו של האינטליגנציה החברתית והרגשית. כי גם אם הילד שלהם לא היה שותף פעיל בחרם, זה שהוא ראה את החרם ולא עשה כלום, יותיר בו קרוב לוודאי צלקת שתלך איתו לעוד שנים, וחוסר הפעילות שלו, גם אם יש לו מן הסתם מיליון תירוצים, כמו רצון לזרום עם כולם ולא לשחות כנגד הזרם, ישאיר בו חותם של אדישות וכהות רגשית שאני מסופק אם יש הורה שמאחל אותה לבן שלו.
הסיפור הזכיר לי את אותו אבא לאחד מהתלמידים המקסימים שלי, שהבחנתי שביום הראשון ללימודים, במקום לרוץ בריצת אמוק ולתפוס מקום כמו כולם, הוא פשוט עמד והסתכל מי נשאר בלי חבר שישב לידו, ואז הוא הלך להתיישב לידו בכדי שאותו תלמיד לא יתפדח.
באספת הורים הייתי חייב לשאול את אותו אבא: "תגיד מה הסוד שלך? איך יצא לך ילד כזה מדהים?". הוא הסתכל עליי בחיוך מבויש וענה לי: "כשהילדים חוזרים מהיום הראשון שלהם בבית הספר, כל ההורים שואלים אותם שאלה אחת פשוטה: 'איך היה לכם בכיתה?' אני מוסיף עוד שאלה אחת קטנה: 'ואיך היה גם לחברים שלכם?'"
אז אני מחכה ליום שבו ההורים יפסיקו לשאול אותי באספת הורים בין השאלות הראשונות: "איך הילד שלנו במתמטיקה, מחשבים ואנגלית", אלא יתחילו לשאול אותי: "האם הילד שלנו גדל להיות בן אדם? האם הוא רגיש לחבר שלו? האם הוא יתערב כשהוא יראה שעושים חרם על מישהו מהכיתה?". תאמינו לי, ומבלי לגרוע מההישגיות שלנו, שזה הרבה יותר חשוב.
הכותב הוא מחנך ומעביר סדנאות למורים הורים ונוער. מגיש את פינת החינוך ב"כאן מורשת"