"את התפילין אבא שלי הביא לי בגטו, לכבוד בר המצווה שלי. הצלחתי לשמור על התפילין לאורך כל הדרך, במסתור וביערות, בגטו ובפרטזינים, ואני מאמין שהתפילין שמרו עליי בחזרה. הן נתנו לי כוח ותקווה, ועד היום הן נמצאות איתי", מספר בנימין קיבוביץ', ניצול שואה.
בנימין (91) אלמן, אב לשני ילדים, סבא לארבעה נכדים וסבא רבא לשמונה נינים, חבר מועדון "עמך" חולון מזה שבע שנים. בנימין נולד בפולין בעיר דלטיץ' בשנת 1929, למשפחה שעסקה בדיג והייתה בבעלותה מאפייה. המשפחה הייתה משפחה דתית ואדוקה, ובנימין למד בחיידר. בנימין היה אח בכור לשתי אחיות ואח, הוא היחיד מכל משפחתו שניצל מהתופת.
לפני שמלאו לו שלוש עשרה שנים, אביו קנה לו תפילין והתכוון לתת לו אותן במעמד בר המצווה, אך הוא לא תאר לעצמו שיצטרך לחגוג את בר המצווה של בנו זמן קצר לאחר מכן בגטו. בשנת 1942 חילקו את תושבי העיר, והמבוגרים נלקחו ברכבות משא למחנה ההשמדה. במאי 1942, חודש אחרי שמשפחתו של בנימין נלקחה לגטו, חגג בנימין את בר המצווה שלו. הגברים התכנסו במניין ואביו הביא לו את התפילין. "היינו בפחד וקושי גדול אבל כולנו היינו יהודים אדוקים והמועדים שציינו העניקו לנו כח", אומר בנימין. כל מי שהיה בגטו הורשה להביא שק עם מעט ציוד, והתפילין, בנוסף לטלית ומעט בגדים היו הפריטים הבודדים שאביו הביא איתו לגטו.
"לא ראיתי טעם להמשיך, אבל אבא אמר שנתגבר ונשרוד"
חודש לאחר מכן, ביוני 1942, הפרידו את הגברים והנערים מהנשים והילדים, ריססו ביריות את הילדים והנשים ומאוחר יותר השליכו אותם לקבר אחים. באותם רגעים, בנימין, נאלץ לראות כיצד רוצחים את אימו, אחיו ושתי אחיותיו הקטנות.
"הצלחתי לברוח עם אבי וסבי ולהסתתר בהריסות בית שליד הגטו", מספר בנימין. שם, בחסדם של הגויים, התחבאו הסב, האב והבן במשך שמונה ימים, ללא אוכל ומים. בכפור הנורא ששרר, בנימין חלה, ראשו קפא ואביו וסבו ניסו לטפל בו באמצעים הדלים שעמדו לרשותם, ומרחו עליו שומן חזיר. על אף שלא קיבל טיפול רפואי, מזון ומים, הצליחו בנימין, סבו ואביו לשרוד את הימים הבאים. "לא ידענו איך נשרוד, אני הייתי עדיין ילד, בכיתי על אימא, אחי והאחיות שלי ורציתי לוותר. לא ראיתי טעם להמשיך. אבל אבא שלי נתן לי כח ועודד אותי להמשיך, הוא אמר שנתגבר על הכול ונצליח לשרוד".
לאחר שכמחצית מיהודי הגטו הושמדו, הגיע איש יהודי ובדק האם יש מישהו במחבוא שבו הסתתרו השלושה. כשראה שם את בנימין, סבו ואביו, סייע להם על ידי הסחת דעתו של השומר וכך הצליחו לברוח לחלק השני של הגטו, החלק שעדיין לא הושמד. שם הם למדו את שעות חילופי השמירה, וכשהשלג נמס ברחו אל היער עם עוד עשרה אנשים.
"ביער פגשנו גוי שנתן לנו גרזן ולחם. מצאנו בונקר ממלחמת העולם הראשונה, שם הסתתרנו חלק מהזמן. סבא שלי יצא לחפש אוכל ומים, נתפס ונרצח", הוא מספר. בהמשך, בנימין ואביו חברו לפרטיזנים, ומצבם מעט הוקל. העובדה, שכבר לא היו לבד, נסכה בליבם מעט תקווה. "ב-17 בינואר 1944, אבי יצא לפעולה פרטיזנית עם עוד שני חברים, הם נתפסו על ידי האוקראינים ונרצחו. רק אחד מהם שרד וחזר לספר לנו מה קרה. כך נותרתי היחיד ממשפחתי הגרעינית אבל שרדתי שם עד סוף המלחמה", מספר בנימין. לימים, כשהמלחמה תסתיים, הוא יילך לחפש שרידים לקברו של אביו ולא ימצא דבר.
הדבר היחיד שליווה אותו לאורך כל המלחמה והאובדנים שחווה היו התפילין. "היתה גם ציצית שאמא נתנה לי אותה ואני לא יודע מה עלה בגורלה. את התפילין שמרתי במחבוא ובבריחה. אני אדם מאמין והאמונה נותנת לי כוח ונתנה לי גם אז כוח לשרוד. אני חושב שהתפילין שמרו עלי לאורך המלחמה. עד היום הן שמורות אצלי ומידי פעם אני פותח, מביט בהן ומנקה אותן. אני עדיין מניח תפילין כל בוקר אבל עם תפילין אחרות".
אחרי המלחמה בנימין גר בבלרוסיה, למד בערב בטכניון במינסק, נישא ב-1951, שם נולדו שני ילדיו, ובנו אף שירת בצבא הרוסי. ב-1973 לאחר מלחמת יום הכיפור, בנימין ומשפחתו עלו ארצה, הוא ובנו מיד גויסו לצבא. בהמשך עבד בנימין כאיש טכני באלעל. "אני מגיע למועדון 'עמך' בחולון כבר שמונה שנים, כמעט כל יום. בשבילי עמך זה מקום להיות ביחד, לשמוע ולהיות עם חברים. גם כשאני לא מרגיש טוב ואין לי כוח אני משתדל לא לפספס יום פעילות במועדון. כשאני לבד בבית, לפעמים אני נזכר בכל מה שהיה, ורואה את כל מה שעברתי כמו סרט. "יד ושם" ביקשו לשים את התפילין שלי במוזיאון, אך אני העדפתי לשמור אותן אצלי. אחרי מותי ילדיי יחליטו מה יעשו איתן, אולי אחד הנכדים שלי ירצה לשמור אותן ואת כל הזכרונות שהן נושאות איתן".