בכל שנה, ביום ההולדת שלה, עדי ברזני (31) מחכה לטלפון. השיחה הכל כך חשובה שברזני מצפה לה היא ממי שהייתה המחנכת שלה בכיתה א' בבית הספר דגניה בטירת הכרמל, מיכאלה דוננפלד: "מאז שאני בת 6, מיכאלה מתקשרת לאחל לי מזל טוב, ולא רק אליי אלא גם למאות התלמידים והתלמידות שלה במשך חמישה עשורים".
"מיכאלה הייתה מאוד משמעותית", מספרת ברזני בשיחה עם mako. "אני לא זוכרת את עצמי בגילים אחרים, אבל את התקופה הזו אני כן זוכרת, כי היא הייתה משהו מיוחד, היא מאוד העצימה אותי". לדברי ברזני, שעובדת בתחום הפרסום כבר עשר שנים, דוננפלד היא גם הראשונה שהבחינה בכישורי הכתיבה שלה. "אני זוכרת שהייתה תחרות שירה לאומית, ומיכאלה אמרה לי 'את חייבת להשתתף'. מי ידע בכלל שאני יודעת לכתוב? מאז אני כל הזמן הולכת עם זה שיש לי כישרון כתיבה מטורף, היא נתנה בוסט לביטחון העצמי שלי בגיל מאוד צעיר".
ברזני היא לא התלמידה היחידה שזכתה לתמיכה וחיזוק. "יש מלא חברים שזוכרים סיטואציות כאלו. כולם קינאו בנו ורצו להיות בכיתה שלה. בימי שישי היא הייתה עומדת בדלת עם סוכריות טופי ומאחלת לנו סופ"ש נעים. אני לא יכולה לדמיין משהו יותר טוב מזה, זו דמות שנצרבה בכולנו".
לפני כמה שנים, כשדוננפלד חגגה יום הולדת 70, הוזמנו יותר מ-100 תלמידים שלה, שאיתם היא עדיין שומרת על קשר. "שאלתי את כולם מי מרגיש שהוא התלמיד הכי אהוב על מיכאלה, כי במשך שנים הייתי בטוחה שזו אני, וכולם הרימו את היד. זה הקסם שלה, אני ועוד מאות אלפי תלמידים ממש זכינו".
"אימא מותר לחבק – ואת כמו אימא שלי"
"היינו כמו בחממה, מורים וילדים. פוגשים אותי ילדים שלא לימדתי אותם, והם בטוחים שכן לימדתי אותם כי בשיעורים הדלתות היו פתוחות, ובהפסקות הילדים היו ביחד", מספרת דוננפלד. "יש אימא ובת, ששתיהן למדו אצלי, ואני מכירה גם את הנכדים". דוננפלד לימדה בבית הספר 31 שנים, ובגיל 54 פרשה בגלל בעיות בריאותיות, "אבל המשכתי בהתנדבות בבית ספר ובגן עד שנולדו לי נכדים".
הרעיון להתקשר בימי ההולדת החל, לדבריה, אחרי כמה מחזורים שלמדו אצלה. "לאט-לאט זה גדל. היום אני מתקשרת גם לילדים של התלמידים שלי ומאחלת להם מזל טוב. זה כאילו שהחיים ממשיכים ואני ממשיכה להיות איתם, שומעת מה קורה להם, מה הם עושים עם עצמם, איפה הם עובדים, אם הם התחתנו. אחד פתח מסעדה, אחר חזר בתשובה, אחת עובדת בלשכת ראש הממשלה, עדי פרסומאית, ואחד עובד בעריכה".
איך את זוכרת את ימי ההולדת של כולם?
"אני רושמת לעצמי למי עומד להיות החודש יום הולדת. בדרך כלל מדובר ביותר מ-30 ילדים. היום זה לא משנה, אבל התקשרתי גם כשכל שיחה עלתה כסף. אני מתקשרת ומקווה שלא החליפו טלפון. גם עם ההורים אני לפעמים בקשר, או עם אחים של תלמידים ועם הנשים שלהם". את כולם ממשיכה דוננפלד לכנות "ילדים", אף שהמבוגר בהם כבר בן 61.
החגיגה שנערכה לכבודה הייתה, היא אומרת, הגשמת חלום. "רציתי לפגוש את כל מי שהייתי איתו בקשר כל השנים. אמרתי את זה לילדים שלי והם הרימו את הכפפה, ארגנו את המסיבה והזמינו אותם. היה לי כל כך כיף לראות אותם גדלים, חלק עם התינוק ביד. הגיעו גם אימהות לילדים שלא יכלו להגיע. הם עשו לי אלבום יפה וכל אחד רצה לספר משהו. מישהו שחזר בתשובה בא לחבק אותי, שאלתי אותו אם הוא לא שומר נגיעה והוא אמר לי: 'אימא מותר לחבק – ואת כמו אימא שלי'".
על התחושה החמימה הזו הקפידה דוננפלד גם במהלך הלימודים עצמם, ודאגה לרתום את כל בני משפחתה לעבודת החינוך: בעלה היה מנגן בפני התלמידים, ובתה עזרה לה במהלך השיעורים ומילאה את מקומה לפני שהחלה את לימודיה באוניברסיטה. היום שניים משלושת ילדיה עובדים בתחום ההוראה. "אין בית שלא ביקרתי בו. רציתי להכיר את ההורים ואת המקום שבו הילדים גדלים. כששני תלמידים נפצעו בתאונת דרכים הלכתי לבקר אותם בבית החולים בכל יום. הילדים האלה הם הילדים שלי שנולדו להורים אחרים".