"נעמדתי מול המראה ונראיתי כמו אביטל אחרת"

הכול הצלחתי לעשות למרות הסרטן: סיימתי כיתה י"א, עשיתי את כל הבdרויות, כולל חמש יחידות בביולוגיה ובכימיה. שמרתי על הקשרים החברתיים אפילו יצאתי לטיולים ומחנות עם עמותות כמו זhכרון מנחם – גם בארץ וגם בחו"ל. אבל דבר אחד לא יכולתי לעשות – להסתכל במראה.

"נעמדתי מול המראה ונראיתי כמו אביטל אחרת"

בת 17, במה שהרגיש כתקופה הכי יפה בחיי, במה שנחשב לתקופה הכי מעצבת בחיי – ואני לא יכולה להסתכל במראה. על תמונות אין בכלל מה לדבר. שום תיעוד, שום סלפי, אין סיכוי שתראו אותי בסרטון או בתמונה. אני חושבת שעברו חודשים שלמים שלא ראיתי את הבבואה שלי.

וזה מוזר כי כשגילו לי את הסרטן לא חשבתי בכלל על השיער. חשבתי איך אני נלחמת, איך אני מתמודדת, איך אני לא מוותרת – ובאמת עשיתי את כל אלה.  התמקדתי במטרות ולא בכאב. בהצלחות ולא בפחדים.

אבל השיער. לזה לא הייתי מוכנה. כשהוא התחיל לנשור זה ממש פגע בי נפשית ומאוד חזק. פתאום קמתי בבוקר עם המון שיערות על הכרית, נעמדתי מול המראה ונראיתי שונה. כלומר כמו אביטל, אבל אביטל אחרת. חולה. וכמה שדאגתי והצלחתי להישאר מי שאני בכל האספקטים של חיי – על המראה לא הצלחתי. שם לא הייתה לי שליטה וזה אולי אחד הדברים הכי קשים שעברתי בהתמודדות עם הסרטן. כל הזמן הייתי עסוקה בלהסתיר את ההתנפחות הנוראית בפנים בגלל הסטרואידים ולנסות להיראות יפה. התאפרתי כל הזמן, למרות שלא יצאתי לשום מקום,] כדי שאולי, רק אולי, אוכל להסתכל על עצמי, להרגיש נורמלית אבל זה לא עזר.

סליחה, אולי זה נשמע רדוד. התעסקות במראה. אבל תסמכו על אחת שהגיעה עד הגהנום וחזרה – זה היה מזעזע. ואז הגיעה הפאה וקצת התאוששתי. בטח התאוששתי. יכולתי להסתכל על עצמי. יכולתי לתת לאחרים להסתכל עלי. ועדיין, לא יכולתי להכיל את המראה שלי. ואז, פנו אלי מזיכרון מנחם. הם אמרו שהם מחפשים דוגמניות לתצוגת אופנה.

"את מה שנתנה לי תצוגת האופנה - אף מחלה לא תוכל לקחת"

תצוגת אופנה? אני זוכרת שצחקתי. מה לי ולזה. אני עוד מתאוששת מחודשים ארוכים של טיפולים, כלום עוד לא חזר לעצמו, בטח שלא השיער, אין מצב שאני אתהלך על מסלול ועוד שיסתכלו עלי? שיצלמו אותי? השתגעתם, אמרתי, אין סיכוי. אבל בזיכרון מנחם כמו בזיכרון מנחם התעקשו איתי. אמרו לי שאני מהממת ואין חנות שלא תרצה שאקדם את הבגדים שלהם. ושאני השראה, ושאני גיבורה ושוב מהממת ושוב השראה – עד שהסכמתי. ומזל שהסכמתי.

עברה כמעט שנה מאז הסרטן, מאז שאיבדתי את השיער, מאז שבכיתי מול המראה, מאז שזעקתי שאני מכוערת ולא יכולתי להביט בעצמי. והשבוע צעדתי בגב זקוף, עם איפור קל ובגדים מהממים, על מסלול הדוגמנות שנבנה במרכז קניון סנטר1 בירושלים. מסביב היו מחיאות כפיים, המון צילומי פלאש ובעיקר תחושה שלא הרגשתי כל כך הרבה זמן, יותר מידי זמן בחיים של בת 17 – הרגשתי יפה, הרגשתי נשית, הרגשתי אביטל.

אז אולי זה רדוד (זה לא) ואולי אובדן השיער הוא משנה בהתמודדות עם המחלה (זה לא) אבל מה שעשתה לי תצוגת האופנה, מה שנתנה לי הפעילות הזאת עם עוד עשרים נערות וילדות חולות – אף מחלה לא תוכל לקחת.

ולך אני רוצה להגיד, חולה או בריאה, תצוגת אופנה או לא – את יפה. כמו שאת.