סוזנה וון הבריטית, בת 43, היא גיבורה גדולה. האם החד הורית עשתה עם עצמה החלטה לא פשוטה, והגיעה למסקנה שעליה להיפרד מבנותיה, בלה בת התשע והטי בת השבע, על מנת שתוכל לטפל בחולי הקורונה המאושפזים במחלקת הטיפול הנמרץ בה היא עובדת כאחות.
אחרי 9 שבועות ארוכים ועמוסים רגשית, באה מנוחה ליגע והגיע הזמן לאיחוד המרגש. הבנות, שהתגוררו בתקופה זו אצל אחותה של סוזנה, שרלוט, בקמייברידג׳שייר, צפו בטלוויזיה בחצר, כפי שהן עושות לא מעט בתקופה זו, כשאמא, בלי מדי אחות, בלי מסיכה ובלי כפפות, התגנבה לה מאחוריהן, ושאלה בנון-שלאנס: מה אתן רואות? ההמשך הוא סדרת צווחות, חיבוקים ודמעות שאי אפשר להשאר אליה אדישים.
"זו היתה בחירה מאוד קשה, אבל הייתי חייבת להקריב," מסבירה אמא סוזנה. "לעזוב אותן - זה היה מאוד קשה רגשית, ולא ידעתי כמה זמן יעבור עד שאוכל לראות אותן שוב. לא האמנתי שזה יגיע לשישה שבועות, אבל כל כך הרבה אנשים סביבי הקריבו בדיוק באותו האופן כדי לעזור לאנשים להלחם בוירוס. הייתי חייבת לעשות את זה."
העבודה כאחות היא שליחות מבחינתה של סוזנה, ותמיד כך ראתה את העניין. "התחלתי לעבוד במקצוע לפני עשרים שנה כי רציתי לעזור לאנשים," היא מסבירה. "במשך תשעה שבועות שמתי את העבודה במקום הראשון." סוזנה עובדת בבית החולים על שם המלכה אליזבת שבנורפולק, לא רחוק מביתם של הדוכסים מקיימברידג׳, ומאז הקורונה החליטה להכפיל את שעות עבודתה השבועיות.
במשך התקופה הזו זיגזגה בין הטיפול הנמרץ לבין יחידת הקורונה המיוחדת, וסייעה בכל הנוגע להנשמה. לפני ואחרי משמרות ארוכות שוחחה עם בנותיה בטלפון, ולא ויתרה על לומר להן בוקר טוב בכל בוקר. "היו רגעים רבים בהם חשבתי: אני לא יכולה יותר, ורק רציתי לחבק אותן. היה בבית שקט נורא, אף אחד לא רץ, שר, רקד או צחק. אני לא מכירה חיים בלעדיהן."
עכשיו צמצמה סוזנה את השעות על מנת שתוכל לפגוש שוב את הבנות, לאחר שהסבירה לבית החולים שרק כך תוכל להמשיך בעבודתה. "שמרנו את המפגש בסוד מהבנות כי לא רציתי לאכזב אותן במידה ומשהו ישתבש בסוף, אבל הפרצוף שלהן ברגע שהן ראו אותי היה שווה הכל."