"זה התחיל מזה שכולם שיחקו, ולי אמרו לשבת בצד, חטפו לי כדור מהידיים, וזה המשיך לקללות ומכות. שברו לי יד ורגל, פוצצו לי את הפנים במכות", מספרת אליאן על ימי החרם שליוו אותה מכיתה ב' ועד כיתה ח', "אני לא יודעת מה היה הטריגר, מישהו אחד הוביל את זה וכולם שיתפו עם זה פעולה. אני לא זוכרת אפילו שהיו הפוגות, רק שהייתי קמה בבוקר ולא רציתי ללכת לבית ספר או שכשהייתי הולכת לישון, התפללתי שמחר לא אלך ולא יהיה אותו הדבר, תמיד ישבתי לבד בהפסקות נעלתי את עצמי בשירותים שחלילה לא יגעו בי ולא יציקו לי. לא היה מי שיהיה שם ויגן עליי, עברתי את זה לבד. למזלי, הייתה לי חברה אחת שהייתה שם בשבילי 24/7 ולא עזבה אותי, זה היה מקום בטוח, לפחות אדם אחד שיודע מה אני עוברת".
"זה אף פעם לא יחזור להיות מה שהיה"
לשאלה איפה המחנכת הייתה והאם התערבה בסיטואציה, שרית עונה בהערכה רבה למחנכת. "המחנכת שלי הייתה היחידה שראתה. הלוואי שמתישהו בחיים האלה תהיה לי היכולת להודות לה על כך שהייתה שם בשבילי. כשבפורים כולם התחפשו בזוגות ולי לא היה עם מי להתחפש, היא התקשרה אליי בערב ואמרה שנתחפש ביחד, ושלא אדאג כי אני לא לבד. היא נלחמה בשיניים, כל יומיים היו שיחות בכיתה על כך שאלימות זה דבר רע. באחד השיעורים היא לקחה דף לבן קימטה אותו, פתחה אותו ושאלה אם אפשר להחזיר אותו למה שהיה? ואז אמרה שככה זה כשאתם פוגעים באדם, זה אף פעם לא יחזור למה שהיה, אני מאוד זוכרת את השיעור הזה אבל לא יודעת מה הם למדו או הפנימו".
כשאליאן עברה לתיכון, החרם הסתיים אמנם אבל הצלקות ממנו עדיין נותרו. "הייתי בתיכון חדש בלי אף אחד מאותם ילדים ביסודי ואף אחד לא ידע מה עברתי ומי אני, נפתח דף חדש, והרגשתי ששם לא שופטים אותי. בפעם הראשונה, היה לי טוב, אבל לא היה קל ליצור חברות, בטח שלא בכיתה ט', היה פחד לחשוף את מי שאני וכמה שאני פגיעה".
מה היו העוגנים שלך בתקופת החרם?
"המשפחה שתמיד הייתה שם לא משנה מה, לא קל להורים ולאחים לראות אותי במצב כזה אבל הם היו שם בשבילי תמיד ועם כמה שהיה קשה להכיל, הכילו אותי, והמוזיקה הייתה תמיד עוגן, זה היה המקום הבטוח שלי. אחרי יום קשה, זה מה שהחזיר לי את השמחה".
בימים אלה יוצא השיר החדש של אליאן "שטן מלאך", שמדבר על החרם שעברה. "החרם הפך אותי למי שאני - חזקה שיודעת להתמודד עם דברים, לוקחת את החיים בפרופורציה, תמיד ידעתי שגם אם קשה, מתישהו הקושי ישתלם לי. היו ימים שלא ראיתי את עצמי יוצאת מהמיטה, הייתה תקופה שלא יצאתי מהבית כמעט חודש. אמרתי "די, אני לא מוכנה לזה יותר". זה היה בסוף כיתה ה', אחרי שכולם התאגדו סביבי במעגל וזרקו עליי כדור והתקרבו אליי, זה היה נורא מפחיד, והצלחתי לברוח משם. אבל ידעתי שאי אפשר לתת לרוע לנצח אותך".
אם היית פוגשת עכשיו את אליאן הילדה שעברה חרם, מה היית רוצה להגיד לה?
"הייתי מחבקת אותה מאוד חזק ואומרת לה שאת חזקה ושיש אנשים שלא שווה לענות להם ולא שווים את הדמעות שלך, תישארי כמו שאת, אל תשתני, בסופו של דבר לא משנה מה תעברי את תדעי להתמודד ומגיע לך שיאהבו אותך ושתגשימי את החלומות שלך".
אליאן מספרת על חששותיה משידור הפרק בו היא משתפת על החרם שעברה ב"משפחה בהסעה" בכאן. "אנשים שהיו איתי בשכבה, רואים אותי כחזקה ויודעת לעמוד על שלי, ובפרק בכיתי והראיתי את המקום הרגיש והפגיע, זה מלחיץ אותי אבל זו מי שאני - תקבלו אותי ככה או שלא תקבלו אותי בכלל. ילדים בודדים יודעים מה עברתי. כשאני מספרת אומרים לי "אבל את לא נראית ככה, איך נראה ילד שעובר חרם"?
"אנשים לא מבינים כמה קשה ומפחיד לייצר חברויות חדשות, יש לי חרדה חברתית מטורפת מול כל קבוצה של אנשים, גם אם זה זוג תמיד תהיה תחושה שאולי לא רוצים אותי, ואולי אני מפריעה להם תמיד באיזשהו מקום זה יהיה שם, צריך להתמודד עם זה ולהתגבר על זה. אני מזכירה לעצמי שזה רק בראש שלי אבל זו עבודה קשה. לקח לי שלוש שנים להבין שאני רצויה, אני משתדלת לא להגיד משהו שלילי על עצמי, לחייך ולהיות עם כולם. היום יש לי חברויות קרובות , ואיפה שתזרקי אותי אני אדע להתמודד".
"זה שורף את הלב לראות את הילד שלך חסר אונים מול רוע אנושי"
שרית עמרם, אימה של אליאן, מספרת על החוויה הקשה שלה כאם לראות את ההתעללות בבתה על ידי חבריה. "אני זוכרת אותה עומדת בתוך בית הספר בששי בצהריים, כשהיא הייתה ממש קטנה, כשכל הילדים מתגודדים ומושכים לה בשיער, צועקים עליה "כבשה" ונותנים לה מכות, זה מרסק את הלב את רק רוצה להגן עליה, לחבק אותה ולשמור עליה מהעולם הזה".
בתקופה שבה אליאן עברה את החרם, המודעות לתופעה הייתה יותר מצומצמת, וגם הרגישות מצד הצוותים החינוכיים וההנהלה הייתה הרבה יותר מחוספסת. "כשהייתי ניגשת לבית ספר ודופקת על שולחנות, קיבלתי תשובות קשות כמו: "שהיא תבדוק מה מפעיל בה את האנטי", כשפניתי למחלקת החינוך בעירייה, לאחר שאליאן לא הגיעה חודש לבית הספר, גיליתי שאין עם מי לדבר. אף מנהל או מורה לא רוצה לומר שבין כתלי בית ספר מתנהל חרם הייתה התנערות מאוד גדולה".
גם כששרית פנתה לליבן של האימהות של מובילות החרם, היא נתקלה בקיר אטום. "הן אמרו לי: "יש שולט ויש נשלט, ואני מחנכת את הבת שלי להיות שולטת, אז תעשי את זה גם את". הכול מתחיל ונגמר בבית, ההורים הם הגורם המשמעותי. אני זוכרת שפעם אחת אליאן ביקשה ללכת עם חברות לקניון והתקשרה לכולן, וקיבלה תשובה של "לא אני לא יכולה", הצעתי לה שאני אלך איתה, בעודנו צועדות ראינו את כולן הולכות ביחד לקניון, אני זוכרת שאליאן אספה את עצמה, בלעה את הדמעות ואמרה לי: "אימא פתאום לא בא לי ללכת לקניון אני רוצה לחזור הביתה". זה שורף את הלב לראות את הילד שלך חסר אונים מול רוע אנושי".
מה היית יכולה לייעץ להורים אחרים שהילדים שלהם עוברים חרם?
"לחבק תמיד, ולא לוותר. לפנות לכל הגורמים האפשריים, לא לראות בעיניים, לא לפחד מאף אחד הילדים לפני הכול והדבר הכי יקר, המתנה הכי גדולה שקיבלנו. לא לוותר להורים ולא למערכת החינוך, להיאבק, להקשיב לילד ולהאמין לו, ילדים לא ממציאים, להזכיר להם שהם יפים ויכולים להיות מאושרים והדבר הכי טוב הוא להיות שם בשבילם, גם בטוב וגם ברע".
שרית מספרת שהיא ראתה את בתה אליאן הופכת מילדה מפוחדת וחלשה ל"וונדר וומן". "היום היא אישה צעירה, מוכשרת, יפה, מודעת לעצמה וליכולות שלה, לא נחבאת לכלים, ולא חוששת לפנות לבקש עזרה. בעבר אין סיכוי שהייתה שמה תמונה שלה בחדר, והיום יש המון תמונות שלה, והיא תלתה שלט: "You are beautiful, no matter what they say" היא אהובה ומוגנת ואין כח שיכול לשבור אותה. בקרוב כולם יראו את זה ואת הכישרון המופלא שבורכה בו ויאכלו את הכובע. זה לגמרי הניצחון שלה".