אמא שירי, אבא ירדן ושני ילדיהם, אריאל בן הארבע וכפיר בן 11 החודשים, מוחזקים זה 88 ימים ברצועת עזה. בני המשפחה לא נכללו בעסקה הקודמת לשחרור החטופים, ובינתיים חמאס, בטרור פסיכולוגי אכזרי, טוען כי שירי והילדים אינם בין החיים. בסרטון מזוויע שפרסם חמאס פנה ירדן למצלמה, סיפר כי רעייתו וילדיו לא שרדו בשבי וקרא להחזיר את גופותיהם ארצה.
עופרי ביבס, אחותו של ירדן, סיפרה הבוקר על הייאוש העמוק בקרב בני המשפחה אשר נאבקים להחזרתם ארצה. "לא האמנו שיעבור כל כך הרבה זמן. עוד פחות משבועיים זה כבר 100 ימים. כבר הספקנו לציין ימי הולדת, חנוכה ושנה חדשה, והם עדיין שם ולא איתנו. אני מתחילה כבר קצת להתעייף. אנחנו מנסים לשמור על אופטימיות, אבל הייאוש מתחיל לחלחל, כמו גם חוסר הוודאות לגבי מה עלה בגורלם ומתי נראה אותם".
"ההרגשה שאין הרבה שאנחנו יכולים לעשות כדי להחזיר אותם. רוב הדברים לא בשליטתנו. הכל ביחד מתחיל מאוד לשחוק. אנחנו מנסים להמשיך במאבק ולעשות מה שאנחנו כן יכולים, כדי שהם יחזרו אלינו כמה שיותר מהר".
מתי יום הולדת שנה לכפיר?
"אוטוטו, ב-18 בינואר הוא יחגוג שנה. זה ציון דרך שאנחנו לא יודעים איך להתכונן אליו או לעכל אותו. מהיום הראשון כל הזמן אמרנו: רק שלא יחגוג יום הולדת שנה בשבי, והנה זה מתקרב והוא לא איתנו. היינו בטוחים שהאדמה תרעד, שאין סיכוי שהתינוק החמוד הזה יישאר בשבי כל כך הרבה זמן. זה סיוט שלצערנו עוד לא התעוררנו ממנו ושצריך להסתיים כמה שיותר מהר. גם אחרי שיחזרו, יש להם עוד דרך ארוכה של החלמה ושיקום".
מאיפה בכל זאת אוספים כוחות, בטח אחרי הסרטון ששחרר חמאס?
"איפשהו בתוכנו אנחנו מאמינים ששירי והילדים עדיין איתנו ושהודעת החמאס היא טרור פסיכולוגי. אנחנו ממשיכים להיאבק בשבילם ובשביל ירדן, שנמצא שם לבד, מופרד מהמשפחה שלו, עוד מעט 100 ימים. אנחנו יודעים שהמצב הנפשי שלו לא טוב, מעדויות מחטופות שהיו איתו. אנחנו חייבים למצוא את הכוחות כדי להביא אותם הביתה. בכל יום זה מאבק מחדש".
מה החטופות סיפרו על מה שעובר על ירדן?
"ירדן ניהל מאבק עם המחבלים, כשהם חדרו לבית. היה קרב יריות, כנראה שהוא גם נלחם בהם פיזית. הוא נפצע, ראינו את זה גם בתמונות מהחטיפה שלו. הוא יצא לפני שירי והילדים ולא ידע מה מצבם כשנחטף.
"ממה שהבנו, בשלב מסוים הוא האמין שהם בכלל בארץ. המצב הנפשי שלו שם מאוד קשה. הוא לא אכל, לא ישן. הן מתארות שהוא היה במצב מאוד לא טוב. אלה עדויות מחטופות שהשתחררו עוד לפני פרסום הסרטון, כשבישרו לו את הבשורה הנוראית מכל שבעל ואבא יכול לקבל. היום אנחנו פי כמה וכמה יותר מודאגים לגביו, ברמה שמפחדים שחלילה הוא יאבד שם תקווה ושיפגע בעצמו, שיעשה לעצמו משהו ולא יחזור אלינו. יש בהילות וחשיבות להוציא את כולם כמה שיותר מהר: הנשים, הילדים. אריאל וכפיר הם הילדים האחרונים שנשארו. המשפחה שלנו היא היחידה המשפחתית השלמה היחידה שעוד שם".
מה המסר שחשוב לך להעביר? נראה שבינתיים לא מתקרבים לעסקה.
"הדיבורים על עסקה שמתחילה להתהוות נותנת עוד טיפה כוח להמשיך ולדחוף במאבק, אבל חשוב שהעסקה הזאת תכלול את כולם. עבר מעל חודש מהשחרורים האחרונים ועד שהתחיל להתהוות משא ומתן חדש. אי אפשר שכאלה פרקי זמן ארוכים יעברו בכל פעם בין השחרור למשא ומתן. אנחנו מבינים מהעדויות עד כמה המצב שם קשה, הם לא ישרדו שם.
"יש לנו מחויבות אזרחית, מדינית, מוסרית ואנושית להוציא את כולם: הגברים, החיילים, החיילות, הנשים, הילדים, הקשישים. כולם צריכים לצאת. אי אפשר לוותר על אף אחד ולהשאיר שם בשבי. אנחנו מנסים להיות אופטימיים שזה יקרה, וכמה שיותר מהר".
מה האסטרטגיה שלכם במאבק הזה? האם לא לדבר עליהם כדי לא להעלות את הערך ולהפוך אותם לסמלים, או כן להשאיר אותם על סדר היום?
"זו דילמה שאנחנו חווים אותה ומתלבטים לגביה מהיום הראשון. התמונות הראשונות של שירי הפכו אותם לסמל בלי שליטתנו. אנחנו כל הזמן מנסים להתנהל בתוך המאבק הזה, בין כן לחשוף ולא לחשוף. מנסים להתאים את עצמנו לסיטואציה ולדברים שמשתנים. אנחנו פונים להמון אנשים מכל מיני תחומים כדי להתייעץ איתם, ולא מקבלים אמת אחת ותשובה אחת איך נכון לפעול. אנחנו פועלים המון מהבטן. אני מאמינה שצעקת המשפחות, הנוכחות שלנו בתקשורת, הפגישות עם דיפלומטים בחוץ לארץ ועם ההנהגה פה בארץ, הן קריטיות על מנת הנושא הזה לא יירד מסדר היום ויישאר בתודעת כולם, גם בארץ וגם בעולם.
"ברגע שתהיה עסקה זה ידרוש צעדים לא קלים לעיכול, צעדים קשים, פשרות קשות, ויתורים קשים מצידנו. חשוב לנו שהעם יהיה איתנו ושיבינו שעל אף שזה קשה, אנחנו לא יכולים לוותר עליהם. זו הצעקה שלנו, זה מה שהמשפחה שלי צועקת ושעוד הרבה משפחות צועקות. אנחנו קמים כל יום בתקווה לחדשות יותר טובות, אבל לצערנו עד עכשיו לא קיבלנו את החדשות האלה. אנחנו מנסים להמשיך לדחוף".